כלואים במצודה עתיקה

 

"הוא תמיד כועס על השמים", מתאר מרטין השוטר את שותפו ראסט. השניים הם גיבורי סדרה חדשה, בלש אמיתי שמה אבל ברור מי משניהם עומד להיות הדמות המרכזית, המעניינת. ראסט קול, השתקן והמאופק חושב שהמין האנושי, התודעה האנושית הם טעות. ושהמעט והמכובד שבני האדם יכולים לעשות "כדי לעצור את הפארסה" הוא להתכחש לתכנות שלנו ולחדול להתרבות. "אז מה הטעם לקום מהמיטה כל בוקר?", שואל אותו שותפו. "אני אומר לעצמי שאני משמש כעד. התשובה האמתית היא שכך מן הסתם תוכנתתי".

הפגישה עם השניים נעשית בשני ערוצי זמן בפער של שבע עשרה שנה. ב95 הם חקרו בצוותא רצח נורא, ב2012 הם נחקרים, כל אחד לחוד, על הרצח ההוא. למה הם נחקרים? מה קרה אז? מה קורה היום? למה ראסט של ההווה נראה כמו שהוא נראה: מגודל שיער שותה לשוכרה ואבוד באופן כללי? לאף אחד אין מושג. זו אינה סדרה בלשית רגילה, וטוב שכך.

לדמות המואסת בחיים שורשים קולנועיים עמוקים. מישל, בגילומו של ז'אן פול בלמונדו מהסרט "עד כלות הנשימה" (1960) של גודאר, אחת היא, אם יחיה או ימות. הוא ובת זוגו פטרישה, חיים את הרגע מתוך ייאוש סמוי ופחד מסתמיות. "בין יגון לכלום אני בוחר ביגון" מצטטת פטרישה את פוקנר ומסגירה את מישל למשטרה, כדי שבסופו של דבר יברח, יירה וימות.

ג'וני מהסרט 'עירום' (1993) של הבמאי הבריטי מייק לי הוא טיפוס מר וסרקסטי, הנושא נאומים על אחרית העולם המתקרבת. הייאוש שבסרט הוא תוצר של נסיבות חברתיות וכלכליות, צעירים חסרי אופק באנגליה של תחילת שנות התשעים. כתגובה לעולם מנוכר, מגיב ג'וני באדישות ובסתמיות, מעמיד חומות בפני מי שמבקש להתקרב אליו. עוד בז'אנר הזה: קולונל קורץ ב'אפוקליפסה עכשיו', מלווין יודול ב'הכי טוב שיש' – גיבורים שונאי-אנושות הפוגעים בעצמם ובזולתם בדרכים שונות ומגוונות.

 

אחד המוכרים בחבורת האנטיפטים הוא גרג האוס, רופא שונא אדם ופותר תעלומות להנאתו האינטלקטואלית. כולם משקרים, טוען האוס בסדרת המופת הקרויה על שמו. בני האדם הם זבל ואם לרגע קט מגלה המציאות את ההפך, יעשה האוס כל שבכוחו להוכיח שהצדק עמו. הוא מכור לכדורי ויקודין לכאורה כדי לטשטש את הכאב הבלתי נסבל שברגלו, ובעצם כמו כל שאר המכורים – לטשטש את הכאב הבלתי נסבל של הקיום. על עורך הדין קליבר גרין מהסדרה "רייק", כתבתי לפני כמה חודשים במדור זה. גרין – אלכוהוליסט שחי על הקצה, הוא פרקליטם של הגרועים ביותר. כמו האוס, גם הוא שונא זיוף והתחזות, לכן הוא מעדיף את הקליינטים שלו – פדופילים, זונות, אנסים, גנבים ורוצחים, כי אלה לפחות אינם משקרים באשר לטיבו האמיתי של האדם.

קשה לחיות השנה

שתי שאלות כאן. האחת היא – מה הסיפור של הפסימיסטים האלה? מה גורם להם להיות מה שהם? השנייה – מהו סוד משיכתנו הבלתי מוסברת אליהם. מה פשר הדחף הבלתי נשלט לחבק ולגאול אותם.

התשובה הקלה לשאלה הראשונה היא בדרך כלל צרות וייסורים מסוגים שונים. קולונל קורץ הוא פגוע מלחמת ויאטנאם, למלווין יודול הפרעת אישיות כפייתית, ראסט, גיבור "בלש אמיתי", איבד את בתו הקטנה בתאונה. אבל לא די בכך. לאלה צריכה לחבור תכונה נפשית, חוסר אמון עמוק כלפי אדם ועולם.

"למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה", כתבה לאה גולדברג. שירה היפה מתאר את העגומים הנצחיים המהלכים וצל כבד על ראשם. אלה שליבם "ישן את שנתו". חלומם "כבד שתיקה" ומתיהם, כמעט תמיד, "מהלכים בשנתם כבתוך מצודה עתיקה". אנשים כלואים בתוך תפיסת עולם שיצרו נסיבות חייהם והמבנה המיוחד של האישיות שלהם. המבנה האישיותי הזה קוסם לנו, ומפחיד אותנו בה במידה, מפני שהוא חושף סוד עמוק וכאוב שרובנו לא ששים לעסוק בו. העובדה שסוף כולנו למות. העובדה שיש בעולם הזה ייסורים וסבל ושאלות קשות שאין להם פתרון. האנשים שלא מפחדים להתייצב מול הפן האפל של המציאות הם, כדברי הרב קוק, נשמות גדולות שהעולם כצורתו מעיק עליהם לבלתי נשוא. נשמות של עולם התוהו, ששואפות למציאות מתוקנת יותר אבל אין להם את הכוח המספיק לתקן אותה כפי מידתם ולכן הם הורסים את עצמם ועל הדרך – את העולם.

לכן הדמויות הללו מעניינות כל כך ומפחידות בה במידה. אנו כמהים שתהיה להם גאולה ולו מעט, גם כדי לרפא את ייסוריהם שלהם, אבל גם, ואולי בעיקר, כדי להרגיע ולטשטש את הפחד שלנו. "איך אתעורר משנתי, ואין בליבי אמונה", שאלה גולדברג. "איך אתעורר משנתי, ואתה אינך מבקש דבר". אדישות ושוויון נפש, העדר שמחה וציפייה הם סוג של מוות בחיים.

"לחדול להתרבות, ללכת יד ביד להכחדה. חצות אחד אחרון, אחים ואחיות בוחרים לצאת מעסקה לא טובה" – מתאר ראסט מ'בלש אמיתי' את הפתרון שלו. "ברך אלוהים ומות" ממליצה אשתו של איוב לאיוב המיוסר. כי מה כבר ההבדל.

מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל

"יש כל מיני גטאות בעולם", אומר מרטין. "יש רק גטו אחד", עונה לו ראסט. "ביב ענקי בחלל החיצון". תפיסת העולם כגטו, כביב שופכין ענקי, היא כלא תודעתי בפני עצמו, מצודה עתיקה מאד. איוב כמעט ונלכד בה, קוהלת ביקר בה לפרקים. בן עזאי הציץ אליה ונפגע. הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. נבהלו חכמים וביקשו לגונזו. בוויכוח הלא מאד אופטימי בין בית שמאי לבית הלל, נצחו באופן מפתיע, ופסימי למדי, בית שמאי (ערובין יג ע"ב): "תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא…". מי הוא האשם באי-הנוחות הקיומית הזו? האדם או העולם? האוס יטען שהאדם, ראסט יטען שהעולם. איוב הצביע ברמז, אבל ללא היסוס, על גורם שלישי: "ארץ נתנה ביד רשע".

בסדר, טוען המדרש, תהא התשובה אשר תהא, אבל מה תכל'ס? עכשיו שנברא וכולנו פה, מה עושים? התשובה שהמדרש עונה – יפשפש במעשיו – היא תשובתו של קוהלת. סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. זוהי תשובה יהודית מאד. מאופקת ומקסימה מאד, מינימליסטית ומקסימליסטית כאחד. את העולם אינך יכול לשנות, את מעשיך ואת עצמך אתה יכול.

לא בטוח שתשובה כזו תתקבל על דעתו של ראסט, בן הדרום הנוצרי. "התודעה האנושית היא שגיאה טרגית באבולוציה" הוא אומר בשיחתו הראשונה הרצינית עם השותף שלו, אחרי זירת פשע נוראה במיוחד. "אנחנו יצורים שפועלים לפי האשליה שיש לנו 'עצמי', הפרשה של חוויה חושית והרגשה, מתוכנתים בביטחון מוחלט שכל אחד מאתנו בעל ערך, כשלמעשה כולנו חסרי ערך".

"עם המזל שלי, בחרתי את היום להכיר אותך יותר לעומק". עונה לו מרטין המבוהל.

"אבל שאלת".

"ועכשיו אני מתחנן לפניך לשתוק".

בלש אמיתי, ניק פיוזלטו (תסריטאי ובמאי), ארה"ב 2014 HBO(בארץ: יס-הו )

פורסם במדור 'לפנאי ולפנים', מוסף שבת של מקור ראשון 14.2.2014