נקודת מבט

הסרט בית לחםישנם סרטים וסדרות שלא אראה לעולם. הסיבה לכך אינה מינוני האלימות שבהם, או אי- צניעותם, אלא נקודת המבט שלהן.

אסביר.

מה דעלך סני, לחברך לא תעביד, אמר הלל. מה שעליך שנוא, לא תעשה לחברך, (שים עצמך במקומו, הכנס לנעליו, לתודעתו). הלל לא היה הראשון שניסח תביעה מוסרית הקשורה לשינוי נקודת המבט. קדמה לו תורת משה ב'ואהבת לרעך כמוך' וב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". ואהבת את הגר, וזכרת כי גר היית. היכולת לראות את העולם מנקודת מבטו של הזולת היא מפתח לשינוי בהתנהגות.

נקודת מבט היא מרכיב בסיסי. נושא-מפתח גם בעולם הספרות והדרמה. מי מספר את הסיפור? איזו נקודת מבט מאמץ המספר, מה גבולות היכולת שלו ושל דמויותיו לשנות את נקודת המבט ולהרחיב אותה? עם איזו נקודת מבט מזדהים הקורא או הצופה? מבחינה זו, טמונה ביצירת הדרמה ובצפייה בה הזדמנות פז. היא יכולה להפוך לחדר-כושר מוסרי שבו מתאמנים עוד ועוד, מותחים את שרירי האמפתיה עובדים על הגמשת נקודת המבט. בה בעת היא יכולה להיות גם מקום שבו שוברים רגל, או מרסקים חוט שדרה.

נקודת המבט השבדית

שני סרטים שראינו השבוע מציעים פעילות שרירית אינטנסיבית מהסוג הזה. הראשון, למיטיבי לכת, הוא הסרט הישראלי 'בית לחם'. הסרט מעתיק את נקודת המבט הישראלית אל חצרו של האויב הפלשתיני ומציע הכרות מדוקדקת עם הפרטים שמרכיבים את המציאות שלו ועם הדרך שבה הוא רואה את העולם. אחד הרגעים המשעשעים בסרט הלא משעשע הזה הוא הרגע שבו אבו מוסא, שר ברשות הפלסטינית, מציג מקור מימון זמין, משבדיה, לפעילות בעיר. מטרת הכסף השבדי הוא "לדאוג למעמד האישה הפלסטינית". אני מעלה ארבעה מהאנשים שלך על משכורות, קורץ השר לאיש שיחו, מתנועת חללי אל אקצא. אז תדאגו לנשים הפלסטיניות, כן?

אין כמעט עמדה פוליטית בסרט הזה, כמעט ואין שיפוט, רק תיאור נוקב ומדויק של מציאות טרגית: נער מתבגר בבית לחם הפלסטינית, קרוע בין כוחות ורצונות, בין נאמנויות. למשפחה ולעצמו, לאבא ולאח. ממש כמו תושבי העיר הנתונים בין החמאס לבין הרשות הפלסטינית, ובין שני אלה לבין זרועו הארוכה של שרות הביטחון הכללי הישראלי. את העמדות האידיאולוגיות מתבקש הצופה להשאיר במלתחה, ולהצטייד ברוח ספורטיבית. בסוף הסרט הוא יתבקש לחזור ולקחת אותן. בעשותו כן, אל יופתע שחייו יהפכו קשים יותר.

עין טובה

הסרט האמריקאי 'דיברנו מספיק' שונה מ'בית לחם' בכל מובן שהוא. בית לחם הוא סרט כבד וקשה, המתאר חברה משפחתית ושבטית. 'דיברנו מספיק' הוא סרט קליל, המתאר חברה אינדיבידואליסטית ונטולת דאגות לכאורה, שבה נעים הפרטים הבודדים (מאד) בין תאים משפחתיים מפורקים. אלברט הגרוש (ג'יימס גנדולפיני) הוא האיש החדש בחייה של איווה הגרושה. איש מצחיק וטוב לב, משקלו העודף לא גורע מחינו ומשפע הכריזמה שבו ניחן. טוב לה לאיווה עד מאד. עד שהיא פוגשת בחברה חדשה, מריאן. איווה מספרת למריאן את סיפור אהבתה החדשה, וזו, מצידה, מספרת לה סיפורי זוועה על בעלה לשעבר. עד מהרה מבינה איווה – יחד עם הצופים – שאהובה הישן של מריאן ואהובה החדש שלה הם אותו אדם עצמו. והנה, אותן תכונות עצמן שהופכות את אלברט ליצור החינני שהוא בעיניה של איווה, הן התכונות שגרמו למריאן להיפרד ממנו. אט אט מאמצת איווה את נקודת מבטה של מריאן, ויחסיה עם אלברט מתעפשים ומתקלקלים. היכולת להיכנס לנעליו של הזולת היא יכולת חשובה. כששני 'זולתים' מתנגשים, צריך לבחור את נקודת מבטו של מי מהשניים את בוחרת לאמץ: את מבטה המתנשא של מריאן, או את מבטו הטוב והעניו של אלברט.

"אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר עין טובה. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר עין רעה". (אבות ב' ט). ועוד אמרו (אבות, ה, יט) : כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע. נקודת מבט – עין טובה או רעה, אומר הסרט, ניתנת לשליטה ולבחירה. "בחרת בה, לא בנו", אומר לה אלברט השבור, כשמתגלה האמת.

למה לא דקסטר

אמפתיה היא חומר נפיץ בידיו של היוצר. הוא יכול לתמרן אותנו בקלות, בעזרתה. מי ששריר האמפתיה שלו מפותח, יסבול מדיסוננס קוגנטיבי בלתי נסבל בבואו לצפות בסדרות שיש להן גיבור שובה לב, הרוצח אנשים בדם קר. בשנות השלושים בארצות הברית, בעקבות השפל הכלכלי, נוצר ז'אנר סרטי הגנגסטרים, ז'אנר שגיבורו אינו לוחם מוסרי ואמיץ העשוי ללא חת, אלא פושע. הסוף הנורא הצפוי לגיבור הפושע, כמקובל בעולמה התרבותי מוסרי של הוליווד באותן שנים, לא מנע מהצופה לחבבו. סרט הפשע המפורסם שבכל הזמנים – "הסנדק" –שנוצר בראשית שנות השבעים גרם לצופה לאהוב את הפושע (מיקל קורליאונה בגילומו של אל פ'צינו) בעיקר בכך שיצר סביבו וסביב מעשיו הנמקה פסיכולוגית-חברתית. שזה לא רע. לפחות לא מדובר פה בפשע לשמו. לא מדובר בסוציופתים.

שלש סדרות בנות זמננו, מצליחות, מרובות עונות ומעריצים, הן צאצאיהם הישירים של סרטי הפשע הקדומים הללו אבל לקחו אותם צעד קדימה, כלומר – אחורה. כותבת שורות אלה, על אף חיבה רבת שנים ל'סנדק', לא שרדה יותר משתי עונות של 'סופרנוס' וגם אותן רק בזכותו של גנדולפיני המנוח, גיבור הסרט מהפסקה הקודמת, הממלא בו את התפקיד הראשי), שני פרקים של 'אמפריית הפשע', ואפילו לא עשר דקות של 'דקסטר'. במקרה של דקסטר – שוטר-רוצח, השוחט פושעים, מדובר בסרבנות מצפון של ממש. הכוח והכבוד שאני מייחסת ליצירה הקולנועית והדרמטית, ואמונתי כי יש להם תפקיד בעולם, לא מאפשרים לי להיכנס לנעליו של רוצח סוציופת וללבוש בעל כורחי את משקפיו.

חשוב לדייק ולהבהיר – אין כמעט יצירה בעלת ערך שאינה נוגעת בצדדים האפלים של העולם והאדם. מאלה אין לי כל רצון– או עניין – להתנזר. זו נקודת המבט שעושה את ההבדל. אני מסרבת לאמץ נקודת מבט של יוצר, או של דמות פרי דמיונו, שלא מערבת ביצירה שיקול דעת מוסרי. לא מוכנה לסבול התבוננות בעולם מנקודת מבטו של רֶשע טהור.

דיברנו מספיק. תסריט ובימוי: ניקול הולופסנר; ארה"ב 2013

בית לחם. יוצרים: יובל אדלר ועלי ואקד, ישראל 2013

דקסטר תסריטאי ג'יימס מאנוס, (מבוסס על ספר שכתב ג'ף לינדסי), עונות 1-8. ארצות הברית. 2006-2013

פורסם במדורי 'לפנאי ולפנים', מוסף שבת של מקור ראשון 10.1.2014

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s