בעטיו של נחש

שתיים דובים

"תנו רבנן, שלשה חלאין חלה אלישע, אחד – שגירה דובים בתינוקות.." (בבלי, סוטה מז, א)

למה נתתם לי שם של ילדה? שואל נטע הקטן את הוריו. התשובה לשאלתו היא רצונו המכוון של הסופר לטשטש גבולות מגדריים: מאיר שלו לא סובל את ההבחנות המגדריות כשם שאינו סובל את המילה מגדר עצמה, בגלל שורש הגדר שתוחמת את המגדרים איש איש במכלאתו. הקול המספר שלו הוא אישה, לגיבורה שלו תכונות של גבר, לילד שם של ילדה וכשהאב השכול זועק וגועה בכאבו אומר לו הסב: "גבר לא צריך ליפול ככה. לא לפני כולם". אבל הוא, גבר שבגברים, נופל גם נופל. הדמות המספרת בספר, רותה, לועגת לחוקרת המגדר שבאה לראיין אותה על 'סוגיות מגדריות במושבות הברון'. "זה מספיק מגדרי בשבילך"? תשאל אותה מדי פעם. הדרך שבה תשיב לה על שאלותיה תשים ללעג ולקלס את היומרה לספר סיפור בתבניות מגדריות ותחת זאת תספר סיפור מקראי באופיו, כדרכו של שלו מימים ימימה, סיפור על מוות, בגידה ונקמה.

"אט יתעוותו אנשי החיל, אט יזועו שומרי הבית, יתרופפו החיבורים, תכהה העין. כאן תינתק רצועה, כאן צינור יטפטף, טיח יתפורר, אזניים תיחרשנה ובטלו הטוחנות, אבל לא אצלך סבא זאב. אצלך בבת אחת. נשבר הכד על המבוע, ונרוץ הגלגל אל הבור, ושב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה". (עמ' 166)

זה יפה מאד, מיוחד, אומרת המראיינת כשהיא שומעת את מילות ההספד שכתבה רותה המורה לתנ"ך לסבא שלה. גם הנוכחים בלוויה יתפעלו ולא יזהו את המקור. "אני מסכימה איתך" עונה רותה. "אני יכולה להחמיא לטקסט הזה בלב שלם, כי לא אני כתבתי אותו. את הרוב העתקתי מקוהלת".

"התיישבתי עם קוהלת לכתוב הספד לסבא", תספר רותה בהמשך. כמוה, יכול היה מאיר שלו לומר על עצמו: "התיישבתי עם אברהם, יצחק ויעקב, שלמה ודוד, אלישע וישעיהו — לכתוב לכם ספר".

שלו שואל מן התנ"ך תבניות סיפוריות ותחביריות: תבנית לאה, יעקב ורחל ב'רומן רוסי', תבנית עשו ויעקב ב'עשו', ועוד. הספר הזה לא שונה מקודמיו, פירות מצ'וקמקים בו הם "תאנים אשר לא תאכלנה מרוע". "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" מתארת אישה את אהבתה לבעלה. כשאב ובן יוצאים למסע שממנו ישוב רק אחד מהם, כותב המספר ב'עקדתית' וילכו שניהם יחדיו, ואת המבקשים להצטרף הוא מותיר מאחור עם החמור. יש גם וריאציות: עז ולא איל (טשטוש מגדרי?) תסתיר גופתו של מת ולא תמות תחתיו.

אדם שאבל על בנו המת משתמש במילותיו של דוד המלך – אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי. על אם הילד המתה יאמר האב בלשונו של יעקב ליוסף – שמה קברתי את אמו. גיבור שאינו מחודד כל כך משתמש בדימויים מקראיים מוצלחים פחות "אם בת פרעה תבוא, ועדיף עם נערותיה, הוא יסביר להן בדיוק איך למשות אותו מהמים, ומה לעשות בו אחר כך". (עמ' 112). כשהסיפור היסודי בספר הולך ומתגלה כסיפורו של אדם שכבודו נפגע והוא נוקם נקמה אכזרית בפוגעים בו, שואל המחבר את שם ספרו מסיפור מקראי ידוע שבו נקמו שתיים דובים את נקמת הכבוד המושפל של הנביא.

את לא אמרת לי ממה נטע מת, שואלת המראיינת, את התשובה הנוראה היא מקבלת באחת הפסקאות החזקות שבספר:

"למות מהכשה של נחש? הוא ישופך עקב? אתה תשופנו ראש? מה עובר עליך אלוהים? אנחנו כבר לא בתנ"ך. צא כבר מהמכות מצרים האלה, מהשרפים ומהנחשים ומכל השידפון והירקון והשחין והצרעת שלך. התקדמנו. היום כבר אפשר להדרס במעבר חציה, להתפוצץ בפיגוע, מנת יתר, אש ידידותית, אש לא ידידותית, התרסקות מטוס. מה נפלת על הילד המסכן שלי עם הקטע הכי עתיק שלך? ומה עוד תוציא לי ממחסן התחמושת שלך? ארי יעלה מגאון הירדן? שתיים דובים תצאנה מהיער ויבקעו ילדים?" (עמ' 98)

החידה שנפערת כאן – מדוע מת נטע הקטן בנכישת נחש, מקבלת את פתרונה, הפלא ופלא, לא רק בעזרת מבנים תנכ"יים אלא גם מחוץ להם. ובינתיים, עופר, תלמידה האהוב של המורה רותה, שואל שאלה טובה אחרת:

"אם כתוב כאן שתיים דובים, למה את כועסת עלינו כשאנחנו אומרים שתי שקל, ושתי ילדים?

אתה צודק עופר, עונה לו המורה, אבל שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה. יש סופרים שהיו משלמים הרבה בשביל לשגות שגיאה יפה כזאת".(עמ' 110)

שגיאה שעושה התנ"ך, היא שגיאה קדושה, יגיד שלו במקום אחר, ספק באירוניה, ספק ברצינות. שלו סולח לשגיאות תנ"כיות, ויש בלבו מחילה ונחמה גם עבור גיבוריו החוטאים בחטאים תנ"כיים. האדם מקנא, גם האלוהים מקנא. שניהם לא מושלמים, הסופר מוכן לסלוח לאדם –ופחות סולח לאלוהים. כשנשבר ליבה של האם השכולה היא אומרת: אלוהים לא מסוגל לשמוע את התדר שלי, חרשו אוזניו מהשופרות והתפילות, קשה שלא לראות איך בין המילים שלה מבצבץ הסופר והעיתונאי שאוהב את התנ"ך אבל שונא את אלוהי-הדתיים.

בעטיו של נחש

אולי לכן החידוש בספר הזה מפתיע כל כך. אני מבקשת לטעון טענה נועזת שבספר הזה מאיר שלו, חניכו המובהק של דור 'מהתנ"ך לפלמ"ח', חורג, לראשונה, מהמבנים המקראיים השגורים על פיו שעליהם גדל, ומרשה לעצמו להשתמש באגדות חז"ל.

במה חטא הילד ומדוע מכל המיתות המשונות נבחרה עקיצת הנחש כדי להמיתו? אמת נכון: מות הילד נטע הוא מעשה מקראי מובהק של אל קנא ונוקם עוון אבות על בנים ועל שילשים. ואם תרצו של אבות שאכלו בוסר ושיני בניהם קהו, מות ילדים הוא בלתי נסלח, אומר שלו בסיפור הזה. נקמת מעשה נורא כזה היא נקמה מקראית של עין תחת עין, ילד תחת ילד.

אבל אי אפשר שלא להיזכר כאן גם בביטוי החז"לי הידוע על אותם שמתו "בעטיו של נחש" (בבא בתרא יז,א). לולא חטא הנחש הקדמון בגן העדן, התפתותם של אדם וחוה ועונשם – אל עפר ישובו – היו הללו חיים עד עצם היום הזה, כי לא עשו כל חטא. הנחש אמנם אינו הסיבה הטכנית למותם של אלה, אלא הסיבה התיאולוגית. כזהו נטע, שתיל טהור מגן העדן, שנתלש משם באכזריות בעטיים של חטאים קדמוניים מאד.

מאיר שלו מתכתב עם חז"ל? לא הייתי מעיזה לומר השערה כל כך מופרכת – אלמלא תומכות בה דוגמאות יפות נוספות: הוכחה נוספת לשימוש חשאי של שלו באגדת חז"ל היא בסיפור תחילת ידידותם של איתן ודוב. סיפור ההתיידדות הזו מתרחש בבריכה, ומושפע דימויים ותיאורים הלקוחים מאגדת ר' יוחנן וריש לקיש הטובלים בירדן. "אם אתה בקטע של צלילה, אתה צריך להכיר את אחותי, היא צוללת הרבה יותר טוב ממני". (עמ' 115). האח אכן ישדך את אחותו לחבר החדש שצלל אחיו במים, והם יאהבו וינשאו זה לזה ויוולד להם ילד והילד ימות וישבור את ליבו של האב עד טירוף הדעת. ולמי שלא שמע בכל אלה את סיפורם של שני החברים הגדולים ר' יוחנן וריש לקיש אביא כראיה ניצחת ויכוח קטן שמתרחש בין האישה לאהובה בשאלה איזה מראה יפה יותר. אחת האופציות, זו שנצחה תהיה, שימו לב: גרגירי רימון הנתונים בכוס כסף, מונחים בין אור לצל בשעת שקיעה. אתם הרי לא צריכים את הגמרא המפורשת בבבא מציעא (פד, א) כדי להיזכר בדימוי היפהפה הזה. והנה, כשם שדורש שלו את פסוקי התנ"ך ועלילותיו ושוזרם לתוך סיפוריו שלו, כך גם כאן: המודל התלמודי של יחסי ריש לקיש ור' יוחנן על הליסטים שבא מבחוץ ומתקבל לתוך החבורה האליטיסטית של בית המדרש, מקבל אצל שלו עיצוב משפחתי של איש זר המתקבל באהבה לתוך שורותיה של המשפחה המיוחדת והסגורה. הטרגדיה תפרק את האיחוד הזה, והאשמה תציף את הזרות. שני סיפורי המקור – התנכי והתלמודי, הסתיימו בטרגדיה. שלו מציע להם כפרה ותיקון.

אז מה קרה כאן בעצם? האם עומדים אנו בפתחו של עידן חדש בסיפוריו של שלו, שמעתה יתבססו גם על אגדות חז"ל ושפע הטוב הצפון בהן? אם כך הדבר, הרי שבזאת מצטרף הוא לגל החדש והמשמח המציף את התרבות היהודית-ישראלית העכשווית וזו בשורה לא רעה בכלל.

***

שורות אלה נכתבות בסופם של ימי העיון בתנ"ך של מכללת הרצוג. השנה יצאתי מהם בתחושה מרוממת במיוחד, בשל המגמה שבלטה בהם כל כך לספר את סיפורו של התנ"ך כתורת חיים המחייה את לומדיה ומדגישה ערכי מוסר ואהבת אדם. על רקע תחושות אלה התלבטתי מעט כששאלה אותי ידידתי הסופרת העסוקה מה והאם תרוויח מקריאת הספר הזה.

שני דברים, עניתי לה. האחד – עונג שפה. איני יודעת אם קיים ביטוי כזה בעברית, אבל ללא ספק ספריו של שלו המלהטט ומפלרטט עם העברית הם דוגמה לו. השני – הזדמנות להרהר בהעדפותיו של סופר. ביחס בין מוסר ליופי, ובין אתיקה לאסטטיקה. שלו סולח לגיבוריו האהובים בקלות יחסית, לעלובים שבהם לא יסלח לעולם. מה דרוש לה לדמות כדי שתאהב על ידי שלֵו ומה הופך אותה לבלתי נסבלת בעיניו? התשובה לשאלה הזו נמצאת מעבר לטוב ולרוע: אם הדמות ישרה אמיצה ואותנטית כדמותו של סבא זאב – אזי לא חשוב עד כמה חטאה, קינאה שנאה רצחה ואף ירשה – היא תֵאהֵב תכפר ולבסוף יִסַלח לה. אבל אם תעז לחטוא בטיפשות, רחמים עצמיים או חמור מכך: בקלישאתיות – או אז נידונה היא לחרפת עולם.

פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון וב'ערב שבת' – מעריב 19.7.13

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “בעטיו של נחש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s