הבובע מלכה, האסקימוסים ואנחנו–הרהורים על 'שטיסל'

במסעדה השכונתית הקטנה נגמרו החמוצים שאפשר לשים ליד הקיגל, אבל אסקימוסים יש ויש, בחלומו פוגש עקיבא את אמו המתה. קר לי, היא אומרת לו, סביבה אסקימוסים קפואי-שלג. האסקימוסים, כאקדחו של צ'כוב, עוד ישובו.

שלום האלמן המלמד בחיידר, ובנו עקיבא מתגעגעים מאד לאם ששנת האבל עליה זה עתה תמה. עקיבא – עלם יפה-עין שאוהב לצייר, מאתגר את החברה שבתוכה הוא חי בשל רווקותו המאוחרת, ובשל התעקשותו להתאהב באישה הלא נכונה. הזוג נפגש במקרה בגן החיות, הוא מצייר חיות בפנקסו, היא אוהבת את ציוריו. גן החיות הוא אקס-טריטוריה ג'ונגלית, שבו יכולים להתרחש אירועים פורצי גבול.

כוחה של יצירת מופת, ושטיסל אכן פוסעת בכוון הזה, הוא היכולת שלה להעמיד מראה ולהראות פגמים. "אבל הוא יתום", גוער שולם בבנו עקיבא הממלא מקום בתלמוד התורה, אחרי שהעניש אחד מתלמידיו. (גם אני, עונה לו עקיבא). מצד שני, כשנודע לשולם על הקשר בין עקיבא לאמו של הילד הוא רותח מכעס: מה אתה? גרוש? חולה? מרטיב במיטה? להתחתן עם אלמנה!? הקשר המעניין המתפתח בין האב האלמן בעצמו עם עליזה הגרושה, תקוע, יש לחשוד, לא רק בגלל געגועי האיש לאשתו המתה אלא בגלל שם המשפחה 'גווילי' הרשום על דלת ביתה. גם גרושות מעדות המזרח אינן מציאה גדולה בחברה החרדית האשכנזית.

חלמתי על אסקימוסים, מספר האב לידידתו הגרושה, בעודו מאמץ ללא רשות את החלום של בנו. אתה יודע שהאסקימוסים משאירים את הזקנים שלהם למות בשלג? היא עונה.

יודע, הוא אומר. לא יאומן כמה אכזריים הם הגויים האלה.

ויש גם סבתא בבית אבות, הבובֶּע מלכה שמה, ולסבתא הזו, שומו שמים, מכניסים טלוויזיה לחדר, לפי בקשתה. כשרואה בנה, שולם את הדבר הוא מצטער צער גדול, אישה שכל ימיה גודלה בין חכמים וצדיקים תצפה בערוב חייה בזבל הזה? יש שיעור של הרב, הוא אומר, אבל כשרואה כמה נחת מסבה לה הצפייה באופרת הסבון הוא שותק. ולא מתעקש. את לא הולכת לשיעור של הרב — שואלת הבובע מלכה את הרבנית, שכנתה לבית האבות. "למה שאלך", עונה הרבנית ומוסיפה קללה עסיסית. "אם אני הייתי נותנת שיעור, הוא היה בא"? בית האבות הוא תחנת החיים האחרונה שבה ממתינים למוות, משחררת, ואמיתות נסתרות פורצות אל פני השטח. אקס-טריטוריה שבה זקנות חרדיות מתחצפות לרבנים ומרשות לעצמן לצפות באדיקות בטלנובלה החביבה עליהן.

סבתא, אומר לה נכד אחר, למה שבכל זאת לא תרדי לשמוע את השיעור של הרב? בעל כורחה הולכת הסבתא לשיעור, ובאין רואים חומק הנכד לחדרה ומחבל בטלוויזיה. סצנת הסיום של הפרק, המראה את הסבתא העצובה, יושבת בחשכת חדרה ובוהה באין-אונים ב'שלג' הטלוויזיוני הוא רגע גאוני, המעניק פירוש חדש למנהג האסקימוסי עם הזקנים והשלג. לא יאומן, אומר הצופה לעצמו באותם רגעים, כמה אכזריים הם הדתיים, סליחה, הגויים האלה.

זה לא הם, זה אנחנו

הסדרה כדרשת מוסר: שגרת החומרות ההקפדות וההרחקות שלעיתים עומדות בסתירה להלכה עצמה האוסרת לגרום צער. מבט אירוני מפוכח על השקרים שהחברה שלנו מספרת לעצמה, על קלישאות הנאמרות כאמת. היוצרים הרחיקו עדותם, הם מספרים על ה'הם' בשכונת גאולה החרדית. לא עלינו. לא ממליצה ליפול לטעות הזו. החברה החרדית מקצינה ומחדדת יסודות שקיימים גם 'אצלנו'. העניין הזה עם החומרות שמתנגשות לפעמים עם אנושיות פשוטה? כן, בהחלט לא רק שם. את הדוגמאות אתם מכירים לבד.

ובכל זאת, חרדים

שטיסל אינה נופלת לקלישאות ומספקת מבט אמין והגון על החברה המתוארת. גיבוריה נראים כמו חרדים, מדברים כמו חרדים ומתנהגים כמו חרדים. הם שוגים וצודקים לסירוגין, ככל חברה אנושית אחרת. כשאב סוטר לבנו המבוגר, הוא עושה את זה אחרי שאומר 'הנני מוכן ומזומן', כמו לפני ספירת העומר, לא כהתפרצות של כעס אלא כהתפרצות של מעשה חינוכי, שנוי במחלוקת ככל שיהיה. הסצנה קומית מצד אחד, ומזעזעת מצד שני (מה עם איסור מפורש של 'לפני עיוור'?). הסטירה הזו, כמו הדרשה הקבועה על הרגש שאסור לו להכנע לשכל, היא מכעיסה, מיושנת, מצחיקה, אבל מכמירת לב בתמימותה.

אוכל

מאז ימי פוטיפר המצרי מקובלים אנחנו כי לחם הוא יותר מפרוסה שעליה נוטלים ידיים ומברכים המוציא. 'הלחם אשר הוא אוכל' – אמרו חז"ל, זו אשתו. הבחירה לקרוא לסדרה על שם שטיסל – מסעדה מפורסמת בגאולה, ירושלים – מלמדת בין השאר על המקום הרב שתופס האוכל בחברה המתוארת. אוכל, בסדרה, הוא המקום שבו ייצר גופני רשאי לתפוס מקום. הערוץ כמעט היחיד שהחברה הדתית-חרדית מאפשרת לו להתבטא. אישה לא אומרת לבעלה אף פעם 'אני אוהבת אותך' אבל כל יום כשהוא קם לתפילה היא קמה איתו ומוציאה לו את החמאה מהמקרר (שקט, פמיניסטיות, אני יודעת שהוא יכול להוציא בעצמו מהמקרר, אבל עם מטפורות – ואהבה – לא מתווכחים). שוֹלם האלמן סועד את לבו – תרתי משמע – אצל עליזה גווילי, האוכל הוא הדרך שלה להגיע ללבו והדרך שלו לסעוד את הלב השבור. מאכלים חביבים במיוחד בסדרה: בננית, טרופית עם או בלי קשית שהמוכר מחביא בבית גנזיו, קוגל, עם או בלי חמוצים.

עושה מידותיו רחמים

שנת אבל שלמה חיכו לרגע שבו מותר יהיה להשמיע מוסיקה בבית האבלים. לוחצים על מקשיו של טייפ הקסטות הישן, וצלילי "כי יקרא קן ציפור לפניך", של פרחי לונדון. פורצים לחדר. לא ניתנו רגעים מוזיקליים אלא לדרוש אותם. "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו" אומרת המשנה (ברכות, ה,ג) והגמרא במקום תסביר: מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות. כך, בעזרת רמז דקיק כקולו של הילד מפרחי, מטילים יוצרי הסדרה לפתחנו את הדיון הזה. והרי, ישאל השואל, רחמיו על כל מעשיו. הגמרא (ברכות לג,א) מביאה מחלוקת אמוראים בעניין ונותנת מקום גם לדעות אחרות–"כמה ידע זה לרצות את קונו" אמר האמורא הבבלי רבה על תפילת תלמידו – "אתה חסת על קן ציפור, חוס ורחם עלינו". אם כן, מחלוקת היא, לא רק בין רבה לר' יוסי אלא גם בין עקיבא לשולם אביו. שכל שגובר על רגש, או רגש שגובר על שכל. אכזריות או רחמים. סטירת לחי או בננית. אסקימוסים קופאים למוות, או יפים ואמיצים.

"נישט יפים, נישט אמיצים"

הבובֶּע מלכה היא אנחנו. יש לנו דעה מוצקה על עצמנו כיפים ואמיצים, על אחרים שאינם. אנחנו לא אוהבים שמנתקים לנו את החשמל ומונעים מאיתנו את האפשרות ליצור אמנות או לצרוך אותה. שטיסל היא דוגמה נפלאה לדור הבא, לקומה הבאה, של היצירה הדתית בפריים-טיים הישראלי. שטיסל, כתבו עליה באתר וואלה. "מרחפת כמה סנטימטרים מעל לישראליות הארצית היומיומית, מעל לטוקבקים, מעל למהדורות החדשות, מעל לויכוחי דת ומדינה, מעל לקרעים".

שטיסל, אורי אלון ויהונתן אינדורסקי (יוצרי הסדרה והתסריטאים), יס הו, מוצאי שבת 22.15

פורסם במדורי לפנאי ולפנים, במקור ראשון, מוסף שבת, 5.7.13