למה רציתי להיות דבורה עומר

אני אתגברפנתה אלי עיתונאית בהארץ, תמר רותם, ורצתה לראיין אותי על חוויית הקריאה שלי את דבורה עומר.

אפשר בכתב? שאלתי. שלחי לי מייל.

חיותה שלום

אני כותבת על ספריה של דבורה עומר והאופן שבו עיצבה את הילדות והזהות של ילדים בישראל. אודה לך אם תכתבי לי בהרחבה על חווית הקריאה שלך של הספרים הללו, עם ציון ספרים ספציפים. כמו כן התייחסי נא גם לזהות המגדרית, כפי שסיפרת לי בטלפון בשיחתנו הקודמת, למשל בהקשר לדפי תמר. מה היה בה בילדה הקיבוצניקית שדיבר אל ילדה דתית.

אפשר עד מחר בצהרים. אבל אם תוכלי לעשות זאת עוד היום, אודה לך מאד

תודה, 

תמר

שלום תמר, עניתי לה (או לתמר אחרת?) ותודה על האפשרות, התיישבתי לכתוב וגיליתי שיש פה יותר ממה שחשבתי.

החוויה המרכזית שלי בקריאת הספרים של דבורה עומר היא התחושה שאני 'מוכלת', שיש פה אדם, סופרת, שמבינה מה עובר עלי כילדה, כמתבגרת, כנערה. והיא עושה זאת בדבר הכי קרוב שהיה אפשר אז, לשפתי שלי. ספרים כמו אני אתגבר ודפי תמר ליוו אותי בכל ילדותי, כפשוטו, והיו עוגן בריחה וגם עוגן-חיזוק. קראתי אותם שוב ושוב, היו חלקים שלמים מהם שידעתי בעל פה.

ספרות-נערות שקראתי במקביל , היתה ספרות מתורגמת שיובאה לכאן מתרבויות אחרות. האסופית ואן שרלי, נשים קטנות, קיטי, הרוזנת דה סגיר. בכל הספרים האלה, שכמו רוב בנות הדור שלי, אהבתי מאד,  ישנו כמובן הרובד האוניברסלי, הם מדברים אל ועל נערות בכל גיל ובכל תרבות, כמעט. אבל אצל דבורה עומר כל העסק דיבר בעברית – הרקע, העולם, התרבות..הכרתי את הקיבוץ של דפי תמר יותר מאשר את העיירות הקטנות באמריקה או בצרפת שבהן התרחשו חייהן של הגיבורות האהובות והמתורגמות שלי. את תל אביב של גילה מ'אני אתגבר' הכרתי היטב, כתל אביבית (זו היתה תל אביב, נכון?).

 

נכון שכילדה דתיה, לא היה לי את הדבר המדוייק, כלומר, לא פגשתי מעולם ספרות שתיארה את העולם הספיציפי שגדלתי בתוכו – בני עקיבא, בית ספר דתי. הספר היחידי שהיה איכשהו קרוב לזה היה 'יומנו של גדעון' שכתב בנימין צביאלי – איש תקשורת דתי של אותם ימים. אני לא זוכרת הרבה מאותו גדעון, הדבר העיקרי שאני זוכרת היו חוויות ההכנה לבר המצווה, הנחת תפילין, הליכה עם אבא לבית כנסת בשבועות, וניסיון להשאר ער כל הלילה, דברים של בנים.  תמר מדפי תמר למרות שחיה בקיבוץ, ונראתה מאד שונה ממני – במכנסיים קצרות וחולצה רקומה שלא היתה לי –  היתה קרובה אלי הרבה יותר מגדעון ההוא. האהבות הנכזבות שלה, חברויות, יחסים עם הורים ומורות, כל מה שמרכיב עולמה של ילדה ישראלית בגיל המתאים ההוא – נתנו לי דברים לחשוב עליהם ולהעלם בתוכם, כמו שעושות ילדות לפעמים בספרים שהן אוהבות.

גם גילה של 'אני אתגבר' מלאה את התפקיד ההוא. היא, כמובן סיפקה חומר קשה יותר ,מכאיב. בדרכה, עזרה לי בקשיים שלי. הצורה שהקשיים האלה לבשו -שיתוק מוחין, כסא גלגלים – לא היתה חשובה כמו מה שמאחוריהם: הפחדים, תחושת הנחיתות, התלות בחברה שיכולה להיות מרשעת, אין נער או נערה שלא מכירים את החומרים האלה. 

לא אגזים אם אומר שההשפעה העזה שהיתה לספרים של דבורה עומר על חיי הפכה אותי, בין השאר, לכותבת סיפורים. כשהסיפורים הראשונים שכתבתי התפרסמו בעיתון הילדים הדתי החדש (דאז) אותיות, היו לנגד עיני –  דפי תמר ואני אתגבר – יותר מאשר שרה גיבורת נילי, וגיבור חידה – הסיפורים הפרטיים יותר מאשר הסיפורים הלאומיים. נרתמתי בדעה צלולה למאמץ שהתחיל אז, והוא נושא פירות עד היום, לייצר עבור נערות כמוני, שלבשו חצאית והלכו כל שבת לבית כנסת, סיפורים על החיים והדרמות הקטנות והגדולות שהם מביאים איתם, והפעם, עם הרקע היחסית מדוייק.

כך כתבתי לתמר.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “למה רציתי להיות דבורה עומר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s