העולם היה שרוי בחלום

 

האם זה מתאים לבת מלכים לפטפט עם המוכרים? (מתוך הספר 'רות שומרת צניעות' – מצוטט על ידי איתמר מרילוס, ynet 3/4/13)

הטור שלפניכם רואה אור בין יום המציין את חורבנו של עולם ישן ליום המציין את הקמתו של חלום חדש. שני הימים – יום השואה ויום העצמאות – נוגעים בתשתיתם בשאלת השוויון המעמדי, אותו נושא שהיה להיט בתחילת המאה הקודמת, ואמור היה לחלוף מן העולם יחד עם קיבוץ הגלויות והקיבוץ הארצי. רות, שאת דבריה המצוטטים לעיל הוצאתי קצת מהקשרם, מזכירה שורות אחדות קודם את ממלכת אנגליה המסתגרת בארמונות ולא פוגשת בפשוטי העם. האם שיוויון הוא חלום שראוי לחלום, תהיתי לי נוכח הגיגיה, או שהעדרו מוטבע בנו מששת ימי בראשית? האמנם ידע העולם אי פעם שיוויון אמיתי בין בני אדם?

שתי יצירות מופת – ספר וסדרת טלוויזיה, עוסקות, בין השאר, בשאלות אלה ממש.

הכללים נשברים

בלוגו הפתיחה של סדרת הטלוויזיה 'אחוזת דאונטון' נראה נוף שבמרכזו בניין אחוזה מפואר, ומתחתיו, כבתמונת ראי, אותו בניין עצמו, רצפתו למעלה והתקרה למטה. כפל הבתים הזה – מעלה ומטה – מסמן, ויזואלית, את אחת התמות המרכזיות בסדרה – היררכיה מעמדית ושבירתה. הסדרה מספרת על משפחת אצולה בריטית ומשרתיה באחוזת פאר ביורקשייר, אנגליה. הימים ימי תחילת המאה העשרים. העונה הראשונה של הסדרה, המסתיימת בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, מתארת את עולמו המוקפד של בית האחוזה – חוקי הסעודה, סדרי היום וחלוקת התפקידים הברורה בין האדונים למשרתים ובין המשרתים לבין עצמם. אינה דומה מנהלת משק הבית לחדרנית פשוטה, ומעמד החדרנית נעלה מזה של עוזרת הטבח. 

העונה השנייה מראה את הכללים נשברים, אחד לאחד, בעקבות המלחמה: "יש מלחמה בעולם, אפילו קרלסון חייב להקריב משהו", מחייכת מנהלת המשק אל מול התעקשותו של קרלסון, רב המשרתים, על כללי ההגשה, למרות המחסור במשרתים שגוייסו למלחמה. כשהמשרתת החדשה מואסת במאכלי המשרתים, עונה לה הטבחית המבוגרת בלעג: "תרצי גם לישון במיטתה של הליידי?" – "למה לא?" עונה המשרתת, נציגתו של עולם חדש.

דמות בולטת, קומית ומרהיבה היא דמותה של ליידי גרנתם, הסבתא. ליידי גרנתם היא אשת העולם הישן בכל יישותה, ולא יכולה לסבול כל סטייה ממנו. המצאת החשמל מעצבנת אותה וזכות הבחירה לנשים לא מובנת לה כלל. כשבשעת מלחמה הופכת האחוזה לבית הבראה לחיילים מחלימים, היא מזועזעת עד העצם מהטשטוש המעמדי שמבצע כזה גורר עמו.

אבל המלחמה שוברת את הכללים, שוב ושוב. "בעלי דרגות שונות יכולים להחלים ביחד, סבתא", תאמר הנכדה לסבתה, וזו תתבונן בה בחוסר אמון. בשוחות מוצא עצמו בעל האחוזה העתידי שותה קפה ומעשן בצוותא עם חייל פשוט שנמנה עם משרתי האחוזה שהוא עתיד לרשת. בגלל צרכי המלחמה לומדת אחת מהבנות הצעירות נהיגה, השנייה הופכת לאחות, לומדת לבשל ומתאהבת, שומו שמים, בנהג המשפחתי. שיחה בינה לבין אחותה משקפת את גודל השבר: "הוא אנושי, הוא יכול לדבר על עוד דברים" עונה האחות המאוהבת לאחותה הביקורתית. "אני בטוחה שהוא יכול", היא עונה, אבל לא איתך".

אטימות המנגנון הקיבוצי

בטרילוגיה 'שאול ויוהנה' הפליאה נעמי פרנקל לשרטט את דמותה של האריסטוקרטיה היהודית-גרמנית

על יופייה וחטאיה. כמו באחוזת דאונטון, גם בבית האחוזה המפואר של משפחת פרנקל נשמרו הנהלים בהקפדה יתירה, ולמרות הכבוד ההדדי הרב ששרר בין אדוני הבית למשרתיהם, ההבדל ביניהם היה ברור ונחרץ.

שני נושאים מרכזיים בולטים בכרך השני של הביוגרפיה החדשה, 'מלכת הקונכיה: סיפור חייה הסוערים של נעמי פרנקל', שראתה אור לאחרונה (שרשמה מפיה ציפורה כוכבי רייני, דבר ההופך אותה בעיניי לאוטוביוגרפיה); האחד הוא תהליך הפיכתה לסופרת ועבודתה מול העורך שלה, בן זוגה ישראל רוזנצוויג, והשני הוא הביקורת שלה על עולם הקיבוץ המתחזה לשוויוני, אך איננו.

כך למשל, את השמלות היפות ששלחה לה אחותה בתחילה מגרמניה ואחר כך מתל אביב נטלו מיוחסות הקיבוץ, ולה נותרו בגדי השק המכוערים. את ההיבטים הצבועים והדורסניים של הקיבוץ חשה פרנקל על בשרה ממש: סיפור האונס שלה על ידי אחד מבכירי הקיבוץ, שבעקבותיו גם הרתה, הוא לא רק אפיזודה ממשית וטרגית (העומדת ברקע לספריה 'דודי ורעי' ו'כמו צמח בר'), אלא גם משל לחוויית האונס הנפשי שחשה כאדם, כאישה וכאמן מול אטימותו של המנגנון הקיבוצי. ושוב, שוויוניות שהכזיבה: בסולם ההיררכיה הקיבוצית לעמדתו של התוקף משקל רב מזה שלה, והיא שילמה על כך את המחיר.

ב'שאול ויוהנה' מציגה פרנקל את יהודי ברלין לגווניהם בדרך מעמיקה וחומלת; בביוגרפיה שלה היא מתארת את הקיבוץ ודמויותיו בשנאה חד מימדית ופשוטה. הפער בין תיאור תמימותם האידיאלית של הקומוניסטים בגרמניה לבין גסות רוחם של מיישמי תורתם של מרקס ושל לנין בארץ ישראל הקיבוצית בולט מאד. "מהספר שלך מתקבל הרושם כי רק תודות לתנועת הפועלים הגרמנית הצליח המפעל הציוני!", גערה בה פעם נחמה ליבוביץ, "את מושפעת ממושגים מרקסיסטיים, ועושה אידאליזציה מהפועלים" (כרך ב', עמ' 277).

נעמי כנראה, לא יכלה אחרת: אהובה האמין בקיבוץ ובדרכו גם אחרי שנבעט מתוכו בחרפה, והיא מוכרחה הייתה לתת לקומוניסטים מהקיבוץ את המקום הראוי להם, בשלב התכנון לפחות. הביצוע היה בעיניה עניין אחר לגמרי. לימים, חזתה בבגידה נוספת מכוונם של אנשי הקיבוצים: הערצתם את מפעלה הספרותי נמוגה כעשן כשבחרה להעתיק מגוריה לחברון. בראיון לעטיה זר שנערך לפני שנים אחדות היא טווה את הקשר בין התפוררות הקיבוץ דהיום לשורשיו הרעועים:

לא מזמן הלכנו לבית אלפא… מרגישים את ההתפוררות באוויר. [—] זה היה בנוי על כרעי תרנגולת. ההתפוררות התחילה כבר בשנות החמישים, והקריסה הסופית הייתה עם קריסת ברית המועצות. ('בשבע', 1.1.2004)

ברשימה שכתב לאחרונה מאיר עוזיאל על הביוגרפיה החדשה, הוא מתאר את פגישתה עם עמוס עוז בכנס ספרותי שהתקיים במוסקבה, מצדו של הסופר בן הקיבוץ עלתה נוסטלגית געגוע לאם-הקומוניזם, ומצדה – ההיפך הגמור:

'את פעם ראשונה במוסקבה? גם אני', אמר לה עמוס עוז בקול אוהב. 'אם כי אני חושב שבמוסקבה אנחנו אף פעם לא פעם ראשונה, כי היינו פה בחלומות. אי אפשר לבוא לכאן פעם ראשונה'.

נעמי מחייכת אליו חיוך חכם ואומרת: 'אני אף פעם לא האמנתי בחלום הרוסי, הסובייטי. זה היה שקר בעיניי'. 'גם אני לא', השיב עמוס עוז. 'אני גדלתי בבית רוויזיוניסטי. הלכתי רחוק מהרוויזיוניסטים, אבל מוסקבה בעיניי היא המאה ה-19, הספרות הגדולה'.

'נכון, זו ספרות גדולה', ענתה נעמי. 'מוטב שנדבר על ספרות'. (nrg 8.2.2013(

"העולם היה שרוי בחלום לפני המלחמה, ונפרד ממנו. אף עלינו לעשות כן", אומר לורד גרנתם לאשתו, המצטערת על נטישת החלום ההוא. אלפי שנים קודם ניצב דוד המלך מול לעגה של אשתו והשיב לה בפסוקים נפלאים, בני אלמוות: "ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה". בעומקה של מציאות. בנקודה הפנימית שלה, לפני ה', אין הבדל בין שפחה למלך. כל סערות ההיסטוריה וכל התנועות הרעיוניות הן הערת שוליים למשפט הפשוט הזה.

מלכת הקונכיה, ציפורה כוכבי-רייני, הוצאת גפן תשע"ג; אחוזת דאונטון (עונה שניה), יס-הו, יום א', 22.00

פורסם במדורי לפנאי ולפנים, מוסף שבת של מקור ראשון, ב' אייר, 19.4.2013