המלוכה והממשלה

הממשלה (בורגן)

"כיצד דברים נקבעים? האמנם יש סדר במלכות עולמית זו? הקורא שהולך ונכנס לחוויית הקפריזות הרגעיות של המלך הקובעות חוקים חדשים בממלכה, מתוודע לאחד מהמנועים החשובים ביותר שיניעו את העלילה, אך גם חש בעוקצנות תיאור המספר כלפי סדרי שלטון אחשוורוש". ספר חדש ומרתק על מגילת אסתר (אסתר – מגילת סתרים), שכתב ד"ר יונתן גרוסמן, וממנו לקוח הקטע הזה, מספר לנו את שבעצם ידענו תמיד: קפריזות שלטוניות הן חומר גלם דרמטי מצוין.

כשראש הממשלה הדני מושיט בעל כורחו את כרטיס האשראי הממשלתי שלו כי כרטיס האשראי הפרטי של אשתו אינו מצליח לכסות את סכום הקנייה השערורייתי – יודע כל צופה מנוסה שלא כרטיס אשראי לפניו, אלא אקדח מהסוג המופיע במערכה הראשונה. לא רק במלכות אחשוורוש משהו רקוב, אלא, הפלא ופלא, ומתבקש כל כך – גם בממלכת דנמרק! הקבלה על הקנייה הבעייתית נופלת לידי יועץ התקשורת של מנהיגת מפלגת המתונים, ימים אחדים לפני הבחירות. המנהיגה, בריגיטה נייבורג, מסרבת להשתמש בקלף המלוכלך הזה כדי לשפר את סיכוייה במרוץ לראשות הממשלה. היא יודעת שאשתו של רה"מ סובלת מבעיות נפשיות, ולא רוצה לנצל זאת לטובתה. יועץ התקשורת שלה עוקף אתה, מוסר את המידע לראש מפלגה אחרת והלה שולף אותו בזמן עימות טלוויזיוני מכריע, ערב הבחירות ממש. כתוצאה מכך קורים שלשה דברים: א. ראש הממשלה שנצחונו היה בטוח, נוחל מפלה בבחירות ב. גם היריב ששלף את הקלף המרשיע מאבד מכוחו (המעשה 'לכלך' גם אותו) ובריגיטה ניבורג שהיתה במקום השלישי הופכת למועמדת שסיכוייה להרכיב ממשלה הם הטובים ביותר. ג. בריגיטה מפטרת את יועץ התקשורת הסורר.

הממשלה (בורגן) היא סדרה דנית חדשה שעלתה לשידור ממש ערב המו"מ הקואלציוני הנוכחי, שיטת הממשל הממלכה הדנית מזכירה את השיטה בישראל: מפלגות רבות (לא כל כך רבות כמו פה) – שמאל, ימין, ליברלים, מרכז, ירוקים – הן הגדולות שבהן. מלכת דנמרק שתפקידה מקביל לנשיא אצלנו, מטילה על ראש המפלגה שלה מרב הסיכויים להרכיב ממשלה. בריגיטה גיבורת סדרה היא מנהיגת מפלגת המתונים, אלו שאי אפשר להרכיב ממשלה בלעדיהם, אבל אף פעם לא בראש, מובילה את מפלגתה להצלחה מפתיעה בבחירות, וכעת עליה להתמודד עם החיים הפוליטיים ומאבקיהם בדרכה להקים ממשלה. גיבורי הסדרה המצוינת הזו, מלבדה, הם יועצה הפוליטי, איש אבהי ששמו בנט(!), יועץ התקשורת המבריק והמפוטר שעוד יחזור, בעלה המקסים והמתחשב, ילדיה, יריביה, וכן – חברי מערכת הערוץ הראשון בטלוויזיה הדנית.

איני יודעת מי היה הראשון שהבין את הפוטנציאל הדרמטי הקיים בסיפור הפוליטי המודרני. אמנם כבר שייקספיר ולפניו סופוקלס (את מגילת אסתר כבר הזכרנו) כתבו דרמות המתרחשות בחצרות מלוכה, אבל קשה להשוות בין יצירות כמקבת או הנרי החמישי שעניינם מאבקי שלטון ותאוות כוח בסיסית, לבין מורכבותה של זירת הפוליטיקה המודרנית שבה מככבת התקשורת כאחד הגיבורים הראשיים. הסרט לכשכש בכלב של בארי לוינסון (1997) היה אחד הסרטים הראשונים והבולטים שביטא רעיון זה בעוצמה רבה, כשתיאר את עולם הספינים ואת מקומה של התקשורת כמכשיר לניווט דעת קהל. הסרט, שנעשה על בסיס ספר שכתב לארי בייהרט, מספר על נשיא בתקופת בחירות ששמועה לא סימפטית על יחסו לנשים צעירות שאינן אשתו החוקית מאיימת לפגוע בסיכוייו להיבחר. כדי לחלץ אותו מהמשבר מוזעק מומחה תקשורת, והלה מתמרן באופן גאוני, מרושע וציני את התקשורת שתסיט את הזרקורים לכוונים אחרים. שנתיים אחרי הסרט הזה, ב1999 , עלתה לשידור בארצות הברית סדרת המופת של סורקין, הבית הלבן ששכללה לדרגת אמנות את הדרמה הפוליטית כמקום שבו האנושי, התקשורתי, הרעיוני והכוחני אחוזים ונאבקים זה בזה.

ההשוואה בין הממשלה לבית הלבן מתבקשת. המתח בין הציניות לאידיאליזם, הבחירות המוסריות שמשתלמות. תשומת הלב לאנושי, לרגעים הקטנים. המועמדת נוסעת באופניים לעבודה, מגיעה בהפתעה לאולם ההרצאות של בעלה, רואה פחות מדי את הילדים שלה, מעלה כמה קילוגרמים במסע הבחירות והדיאלוג בינה לבין בעלה סביב החליפה שאינה מתאימה עוד משקף את יחסיהם הנפלאים והנוגעים ללב.

כשהתחלתי לקרוא את ההשוואות שעושים מבקרים שונים בינה לבין הבית הלבן. כשהתחילו לדבר עליה כסדרה שמשמרת את הרעיון המוסרי, המחמירים קראו לה 'צדקנית', – איך אומרים בסלנג הנוכחי? פה חשדתי. כלומר, הבנתי שזו סדרה מצויינת, בליגה של סורקין, ושחובה לראות.

ארגו

רוב הסרטים משתמשים בחומרי מציאות כדי לבנות את הדרמה שלהם, הסרט הנוכחי, ארגו, מספר (סיפור אמיתי) על מציאות שנעזרה בקולנוע כדי לפתור את בעיותיה שלה. הימים ימי סוף שנות השבעים, המהפיכה החומיינית, השאח הפרסי מוצא מקלט בארצות הברית שתמכה בו. באותם ימים, השאח היה השליט הנאור שגלה, בדיעבד התבררו פשעיו ושחיתותו מול עמו העני. כשנפלה השגרירות האמריקנית בידי המון חומיינסיטים זועמים נתפסו בה כשבעים בני ערובה, חברי הצוות הדיפלומטי. ששה מתוכם הצליחו להמלט ומצאו מחסה בביתו של השגריר הקנדי. הסרט מבוסס על התרגיל המבריק שנעשה כדי לשחרר אותם: הצופים עוקבים אחרי מאמצי החילוץ בנשימה עצורה, גיבור הסרט הוא טוני מנדז (בן אפלק) סוכן בסי אי אי, מומחה לחילוץ מגייס מאפר ומפיק הולוודי, מקים בעזרתם אולפן בדוי, וצוות שיצלם באיראן סרט של מדע בדיוני שיקרא 'ארגו'. הסרט הזה מעניק משמעות נוספת למילים 'קולנוע מגוייס', (בדיחות מצוינות נשמעות לאורכו על חשבונה של הוליווד ועל חשבון הממשל האמריקאי). במהלכו חודר מנדז לאיראן בעזרת דרכון קנדי מזויף, ועובד עם הצוות הדיפלומטי המפוחד על סיפור הכיסוי: זהויותיהם הבדויות, תפקידם בסרט. המכשולים שעומדים בדרכו הם לא רק חייליו החשדניים של חומיני אלא גם מפקדיו בסי אי איי, חסרי האמון בהצלחת משימתו, והנמלטים המטילים ספק בהצלחת המיזם המסוכן והמטורף הזה. הסרט, מועמד רציני לפרסי האוסקר המתקרבים, הוא סרט מתח, סרט על כוחה של אמנות לגשר ולפשר. הוא סרט על שנות השבעים, התסרוקות המכוערות להפליא, המשקפיים הגדולות מדי, והעדרם המשונה של טלפונים סלולריים שהיו פותרים בעיות רבות כל כך לו רק הואילו להופיע כבר בשנים ההם. במרכזו עומד סיפור גבורה, של לקיחת אחריות, ענווה ואומץ. כמו בסרט לכשכש בכלב שהזכרתי קודם, גם בסרט הזה ממלאת התקשורת תפקיד – מסיבת עיתונאים מזויפת יוצרת הייפ תקשורתי שאמור להעניק לצוות נופך נוסף של אמינות. בשעת בדיקות ביטחוניות יישלפו גזרי העיתונים הנכונים והידיעות על הסרט המבטיח שאוטוטו עולה למסכים, יעניקו לחבורה המנסה להמלט הגנה נוספת. ופה הבדל משמעותי בין שני הסרטים: בסופו של לכשכש בכלב, דורש הספינאי המבריק קרדיט על המעשה המוצלח שעשה: ספין ענק שמציל את יוקרתו של הנשיא. לשווא מסבירים לו יועצי הנשיא שיש מי שתפקידו להישאר בצל. הוא מתעקש ומשלם בחייו על עקשנותו. בארגו העבודה בצל והויתור על האגו הם הנחת עבודה מוסכמת. הסוכן מנדז מבין היטב שאיש לא ידע – לפחות לא בעשורים הקרובים – על הצל"ש שהוא קיבל בדין ממפקד השירות החשאי, ועל המחמאה הישירה שזכה לה מנשיא ארצות הברית, וטוב לו בכך.

ארגו – בימוי: בן אפלק, ארצות הברית 2012

הממשלה – סדרת טלויזיה, יס הו מוצאי שבת 23.15

פורסם במדור לפנאי ולפנים במוסף שבת של מקור ראשון. ה' אדר, 15.2.13