סירה וסערה

boss

פנים וחוץ

אדם רוצה לחזור הביתה. בינו לבין ביתו מונח אוקיינוס זועף. האם תצליח ספינתו הרעועה להגיע לחוף המבטחים?

הסצנה הזו ממחישה באופן בסיסי מהו קונפליקט דרמטי: יש גיבור. יש לו מטרה, ובינו לבין המטרה שלו עומד מכשול. מעתה יתבסס הסיפור, או הסרט, על היכולת שלו לגבור על המכשול ולהגיע ליעדו.

אבל לסיפור עשויה להיות קומה נוספת: לא זעף האוקיינוס לבדו עומד בין גיבורנו לבין יעדו, אלא כוח חזק יותר: הוא עצמו, לבו החצוי. האומנם הוא חפץ לחזור? עוצמת הסערה היא כאין וכאפס אל מול הסערה שבליבו של הנוסע הדמיוני שלנו, המאבק המתחולל בנפשו, שהרעמים והברקים בחוץ הם רק השיקוף שלו.

ימי אלול שבהם נכתב הטור הזה הם ימי תשובה ותיקון. עולם הקולנוע והטלוויזיה, בניגוד לדימוי האופייני, הוא עולם שעוסק בתשובה כל ימיו, והמתח בין קלקול לתיקון הוא קומת היסוד שלו. המתח הזה פנים רבות לו. הוא יכול להתקיים בנפשו של הגיבור או מחוצה לה. כשמציקים לר' מאיר שכניו הרעים והוא מתפלל למותם ("יתמו חטאים מן הארץ") מפנה ברוריה אשתו בעדינות את המבט מבחוץ – פנימה: לא החוטאים, החטאים. לא המעשה אלא המנוע הפנימי המחולל אותו. זה לא הוא, אמרה מישהי לשוטר שביקש לאסור את החשוד המסוכן שהובא לחדר המיון. זה השדים הפנימיים שלו, שהשתלטו עליו.

במהלך השבוע הקרוב תתחיל (יס הו) עונה שנייה לסדרת מופת ושמה 'בוס'. במרכזה ראש עיר תאב כוח שלא נותן לכוחות משום סוג לעכב אותו במשימתו לשמור על כסאו. במי הוא נאבק? טוב ששאלתם, כי הרשימה ארוכה: יריבים פוליטיים, קרובים אליו שמתגלים כבוגדים, בני משפחתו שבגד בהם, ולפני הכל – מחלת חשוכת מרפא שלקה בה, שבעטיה – ימיו ספורים. הסדרה נפלאה וקשה. נוקבת חדרי בטן באופן שבו היא גורמת לנו לסלוד ולאהוב בו בזמן את גיבורה, קיין (!!). הסיבה לכך שאיננו מתעבים אותו היא האופן שבו הסיפור מסופר, הגורם לנו לחשוב כמו ברוריה: זה לא האדם, זה השד הזה שהשתלט עליו, אובססיית השליטה והכוח. המחלה הממארת היא רק הביטוי הציורי של המחלה האמיתית.

על החיים ועל המוות

הסקרנות באשר לעולמות שמעבר לנו, וההבנה הבסיסית שברובד מסוים אנו נושאים את מתינו תמיד עמנו, וכבודם של המתים הוא שיקוף וביטוי לכבודם של החיים – מניעים כבר חמש עונות את גלגליה של 'הלוחשת לרוחות' – סדרת דרמה אמריקאית, שעל פניה נראית מופרכת לחלוטין: מלינדה גיבורת הסדרה היא בעל יכולת לתקשר עם רוחות. כל פרק בסדרה מביא סיפור אנושי ומשפחתי לא פתור שבשלו רוחו של מת מתעכבת בעולם הזה. מלינדה משתמשת ביכולתה החריגה לברר את האמת, ולתקן במידת האפשר את המעוות. בסופו של כל פרק משלימים בני המשפחה – החיים והמתים – עם מציאות שכעת הם מבינים אותה טוב יותר, סולחים זה לזה ומאפשרים פרידה שלמה וראויה לרוחו של המת.

לפני כשבוע עסק הדף היומי בעולמם של המתים ובתודעתם. ר' חייא ור' יונתן עברו בבית הקברות וציציותיו של ר' יונתן נגררו על הקברים. הכנס ציציותיך, אומר לו חברו, ה'נפנוף' במצוות ציצית מול מי שכבר אינם יכולים לקיים מצוות הינו לעג לרש. האומנם הם יודעים? שואל ר' יונתן. "יש האומרים – לא יודעים, יש האומרים – יודעים ולא איכפת להם", תקבע הגמרא לקראת סופו של הדיון, ובאותה נשימה תביא סיפור הסותר את דבריה: פלוני דיבר סרה אחר מיטתו של שמואל, נפלה קורה מן הגג והרגה אותו. משמע – איכפת להם גם איכפת. ובכן, לא, מסכמת הגמרא. אין זו ראיה שלמתים איכפת, זוהי ראיה לכך שלקדוש ברוך הוא אכפת והוא שתובע כבודם של תלמידי חכמים. מתברר שהחובה לכבד את המת קשורה בעיקר לחי ולמחויבותו כלפי אלוקים ואדם. מה שהמתים יודעים רלוונטי רק כי הוא מאפשר לחיים לדעת. לדעת ולתקן.

טבי וטביתא לא שובתים

דוד מת מעייפות. לו ולאשתו נולדה תינוקת, הוא עובד במשמרות כפולות כדי לפרנסן, וכמעט ואינו ישן בלילות. לך לישון, אומר לו חבר טוב באמצע משמרת, אני אחפה עליך. לרוע המזל, מגלה אותו מנהל העבודה אטום הלב. "השביתה" היא דרמה ישראלית העוסקת בעובדים מנוצלים המבקשים לעמוד על זכויותיהם ומשלמים על כך מחיר.

סוגיית היחס לעבד, לעובד ולשכיר היא נושא מרכזי שבו נבחנת אנושיותו ומוסריותו של אדם, וככזו, עומדת גם במרכזם של יצירות דרמטיות, מאז ימי אוהל הדוד תום, ובעצם הרבה לפניו. המשנה מספרת שכשמת טבי עבדו של רבן גמליאל, קיבל עליו תנחומים. האם לא לימדתנו שאין מקבלים תנחומים על המת, שואלים אותו תלמידיו, והוא משיב – אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה. בהמשך הסוגיה מתברר שלכל העבדים ולשפחות בבית רבן גמליאל קראו בכינוי החיבה והכבוד 'אבא' ואמא', ושוב, בניגוד להלכה המקובלת. גם את החריגה הזו מתרצת הגמרא במעלתם ובחשיבותם של העבדים והשפחות הנ"ל. פה מתעוררת סקרנותו של הלומד. רגע, הוא שואל את עצמו, כל העבדים בביתו של רבן גמליאל היו צדיקים כמו טבי? אץ רץ הלומד לפרויקט השו"ת ומחפש, עד שהוא מוצא ברייתא מקבילה (ירושלמי, מסכת נידה), המגלה לו פרט מעניין נוסף: "תני, העבדים והשפחות אין קורין אותן אבא פלוני ואימא פלנית, של בית רבן גמליאל היו קורין לעבדיהן ולשפחותיהן אבא טבי ואמה טביתא". כלומר, לא מדובר רק בעבד אחד ושמו טבי. טבי אינו שם פרטי, אלא שם קיבוצי, אולי שם ספרותי. כל העבדים והשפחות בבית רבן גמליאל זכו לכבוד מיוחד, ונקראו בשמות "טובים" שכאלה. השאלה שנותרת מרחפת באוויר היא כמובן, מה קדם למה? האם טבי וחבריו, ה"טביים" וה"טביתות", זכו ליחס המיוחד בשל מעלתם, או שמא להפך, הכבוד שלו זכו בבית רבן גמליאל הפך אותם לאנשים הכשרים והחרוצים שהם היו.

גם ב'עזרה' – ספר וסרט המציגים את מעמד המטפלות השחורות בדרום ארה"ב של שנות השישים, וגם ב'שביתה' לובש הקונפליקט את הפנים הכפולות שתיארנו קודם. מצד אחד מקורו של היחס המשפיל הוא בחוץ – במסורת המקומית ובמנהגיה, או בכללים שנקבעו 'מלמעלה'. מצד שני – מקורו בתוך הנפש פנימה, ברגע קטן אחד שבו מונעת בעלת בית לבנה את השימוש בשירותים מהעובדת השחורה שלה, ומנהל העבודה מלשין על הפועל והורס את חייו.

פורסם במדור 'לפנאי ולפנים' במוסף שבת של מקור ראשון, 1.9.12

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s