הבוקר חיכינו לה ולחברותיה בטיילת ארמון הנציב. אוטובוס שהגיע מבן 
גוריון, ארבע שעות טיסה מטרבלינקה. מורשה, וממאידנק. איך היה באושוויץ? שאלה שתוך כדי שאת שואלת אותה את מרגישה עד כמה היא מוזרה.
הורים מחכים, בנות מגיעות. חיבוקים ודמעות, כיבוד קל, וטקס.
בנות קוראות רשימות שכתבו במהלך המסע, דבוירה, מורה שאמה שלה שרדה את טרבלינקה, מדברת על בנינים חרבים ורעיונות שנשארים:
הדף היומי נולד שם, בישיבת חכמי לובלין. הבניין חרב, הרעיון רק מתעצם ממחזור לימוד אחד למשנהו, אחראית המשלחת קוראת את תהילים פ"ד :
מה ידידות משכנותיך ה' צבאות, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי. גם צפור מצאה בית ודרור קן לה…כי טוב יום בחצריך, מאלף בחרתי.
ואז "התקווה", ו"אני מאמין". ופורצים ריקודים ספונטניים. הבנות קצת משתוללות, פורקות מטענים ואנרגיות משם. אני מתבוננת בהן, רוקדות בשמש העזה שזורחת על הטיילת הירושלמית. חושבת שכך זה צריך להיות: אמהות צופות בנערותיהן היפות והבריאות, ומודה בכל לבי על הזכות הזו.
כן. אמהות צופות בבנותיהן זה מצוין. אבל מה יש להן לעשות באושוויץ?
ללמוד מקרוב על מה שהיה שם.
באמת יש מה להודות. אולי חשוב כי זה מזכיר לנו את הברכה שבזמננו.
שמחה שהיא חזרה