משאיות אשפה מעוצבות היטב

תגים של Technorati:‏

תנ"ך בגובה אקדחתמונה חדשה (1)

סדרת הגנגסטרים 'נויורק' שודרה כאן בעיצומה של מלחמת התנ"ך, ולמרות שאיש מראשי המחנות הלוחמים לא מודע כנראה לקיומה, היא מהווה דוגמה נאה לויכוח בשורשו. יוסי אלחריזי בנה של רחל המתה הוא חביבו של האב ג'קי, הבן שהוא מייעד להיות יורשו. ראובן בכורו, מקנא ומורה לרצוח אותו. פרץ, האח נוסף, מציל את יוסי ממות ברגע האחרון. יוסי בורח לניו יורק, ומתגלגל למחסן של דוד גושן – יורד ישראלי מושחת המשלם שכר עבדים לישראלים שברחו לאמריקה לעשות קצת כסף. אשתו ג'ניפר תפתה את יוסי וכשיסרב, תאשים אותו באונס. יוצרים מרקע דתי (אריאל בנבג'י הבמאי, שוקי בן נעים אלעד חן ואוהד זקבך כתסריטאים), מביאים את האסוציאציות התרבותיות שלהם אל המסך הישראלי, בזמן צפיית שיא. חלום שהתגשם, או סיוט?

תלוי מי אתם. אם אתם מאמינים שמותר לטקסטים קדומים ומאוחרים לשוחח אלה עם אלה, או סבורים שהפערים בין קדוש לאנושי אינם מאפשרים יצירה דיאלוגית כזו. אם אתם מרשים לילדיכם לצפות בנסיך מצרים' ומדברים איתם אחר כך על ההבדלים בין הסיפור המקראי לעיבוד הקולנועי שלו או אוסרים על כל העניין. אם אתם מסוגלים לעקוב אחרי סיפור התבגרותו של בחור צעיר והפיכתו לגבר ולמנהיג, לפחד מהרגע שבו יפגוש את אחיו, וכמעט לדמוע, כשהוא מחבק סוף סוף את אביו, ג'קי, או שעצם הדמיון בין סרט גנגסטרים לשניים עשר שבטי-יה מלחיץ אתכם. אם אתם כועסים על החוצפה או מחייכים בפתיעה נוכח הדיאלוג שמנהלים יוצרי הסדרה עם המספר המקראי, כשהם בוחרים להציע סוף קצת אחר, שיש בו תיקון חדש, לסיפור כולו.

משאיות אשפה מעוצבות היטב

מי שמבין איך טלוויזיה עובדת, יזהה את גודל ההעזה והחוצפה של התסריטאי: ארבע וחצי דקות תמימות נמשך נאומו של מגיש החדשות בפתיחתו של הפרק השלישי בסדרה "חדר חדשות" (יס הו, מוצש, 22.00). נאום שראוי להילמד בכל בית ספר לתקשורת. "אני פורש מהקרקס" הוא אומר. "מעתה ואילך נקבע מה יוצג בשידור, ואיך, על בסיס אמת פשוטה. ננסה להציג מידע בהקשר רחב יותר. נגן בחירוף נפש על עובדות, נילחם מלחמת חרמה נגד רמיזות, השערות, הפרזות ושטויות. איננו מלצרים במסעדה שמגישים לכם את הידיעות כמו שאתם אוהבים… לא אנסה להסתיר מכם את דעותיי האישיות, אשתדל לחשוף אתכם לדעות מבוססות שונות משלי". בפרקים שיבואו הוא יממש באומץ כל סעיף שהתחייב עליו, ויסכן בכך את צווארו.

העולם טוב ביסודו, טוען אהרון (ארון) סורקין בכל פריים קולנועי או טלוויזיוני שיצא תחת ידיו. הוא לא טיפש ויודע שהעולם רקוב, ומלא אינטרסים ושחיתות. אבל בניגוד ליוצרים רבים המסתפקים בתיאור ערמות הזבל והבאשה, מתכנן סורקין משאיות לפינוי אשפה מעוצבות היטב: עלילותיו בנויות לתפארה, הדיאלוגים שלו שנונים, מהירים ומעוררי הערצה. וממש כמו גיבוריו, המתלבטים בין רייטינג וחנופה לדעת קהל לבין מקצועיות, הגינות רצינות ואמינות, מאמין גם הוא שלצופיו מגיע לצפות בסדרה שמציעה אלטרנטיבה מוסרית. כל כך לא מודרני מצדו.

לפני כחמש עשרה שנה כתב סורקין סדרת טלוויזיה שעוסקת בפוליטיקה האמריקאית והכלל עולמית – 'הבית הלבן' שמה, במרכזה נשיא ארצות הברית ואנשי צוותו שלמרות שאינם חפים מכישלונות ופגמים, הינם אנשים חכמים והגונים, החפצים באמת ובתמים בתיקון העולם. הסדרה המעולה זכתה בכל פרס אפשרי ודווקא הוכיחה שאפשר להיות גאון ואידיאליסט בעת ובעונה אחת, שבע עונות, אם נדייק. הסדרה החדשה מנסה להוכיח זאת שוב, והפעם לא שומעים את מחיאות הכפיים של הביקורת. למרות הכתיבה המבריקה, יש תחושה של מיחזור: לסורקין, זוכה האוסקר על התסריט לסרט 'רשת חברתית', יש שטיקים עלילתיים קבועים (את גיבוריו החשובים תאפיין תמיד אהבה ענקית ולא ממומשת, נאמנות לחברים, מסירות אין קץ לעבודה, כשרון גדול ונטייה להתמכרויות ולהתלבטויות מוסריות מייסרות). סורקין, אפשר לטעון, הוא דרשן שיש לו דרשה אחת בלבד, אבל היא מעוררת השראה ובנויה לתלפיות כדי כך, שלא איכפת לי לשמוע אותה שוב ושוב.

משחקי השקר

"חברה שמסוגלת לקחת מוות בשידור חי, ולהפוך אותו לטיעון בהפגנה – גם אם הנושא שלה נעלה וחברתי – כבר עשתה מהחיים כלי, אינסטרומנט" כתב ידיד על קיר הפייסבוק שלי. "המרחק בין הפיכת המוות לשלט, לסחורה בשוק התעמולה לבין 'משחקי הרעב', או לגלדיאטורים של רומא, איננו גדול כמו שנדמה".

לא הסכמתי. מעשהו המטורף של סילמן לא מוכיח דבר אודות המקום שאליו התקדם העולם. המרחק בין מי שנוטל חיים לבין מי שמרוויח בעקיפין מנטילת החיים הזו הוא מרחק מהותי. הביקורת של סוזן קולינס על העולם של היום, שמנוסחת כמניפסט ספרותי משובח בטרילוגיית ספרי 'משחקי הרעב' (ובסרט הקולנוע שנעשה בעקבותיהם) היא ביקורת שקרית. סוזן קולינס מתארת עולם עתידני שהתפתחותו הטכנולוגית מרקיעה שחקים, אבל מוסרית נסוג אחור לעידן קדמוני ופראי של מלחמות גלדיאטורים ושפיכות דמים ממסדית ומאורגנת. אני חושבת שהספר שלה מבוסס על שקר. אמנם כן, תכניות המציאות של ימינו הן גלדיאטוריות במובנים רבים, רובם ככולם מטאפוריים. מוות מטאפורי אינו מוות. תרבות זמננו לא תהסס אמנם לשחוט את הגיבור פסיכולוגית, לערטל ולהרוג אותו נפשית אבל לעולם לא תדרוש ממנו לרצוח את חברו. שפיכות דמים יזומה, מכוונת וממלכתית מהסוג שמתואר בספר, התרחשה רק במקום אחד בעולם החדש: אירופה, 39-45. אפילו אז, החביאה גרמניה הנאצית את הרצח שלה מהעולם, את אתר ההמתה – כינתה "מקלחות", ואת מחנות המוות – "מחנות עבודה". פרדוכסלית, מוכיח הטירוף ההוא את ההתקדמות האנושית, ממש כשם שהסוואותיה המשפטיות הפתלתלות של איזבל בפרשת נבות היזרעאלי מוכיחות את מוסריותה הבסיסית של הפרהסיה היהודית. למרות ההרג, העוול והאלימות שעדיין קיימים בו, העולם התקדם, ומי שרוצה להפחיד אותנו בחזון של חזרה לתרבות פרא, קרבות ג'ונגל ומרחצאות דמים יכתוב ספרי מלחמה, או יכבד וימציא הוכחות טובות מאלה. עד אז אחשוד בסופרת סוזן קולינס ובחבריה העושים בדיוק את הדבר שנגדו הם מטיפים: משתמשים בדם ובדרמה כדי למשוך קהל, בדיוק כמו הגלדיאטורים של פעם.

"לפנאי ולפנים", פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 3.8.2012

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “משאיות אשפה מעוצבות היטב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s