פנחס, טום קרוז והחומה

  סלט הבית (למה אני נגד פתיחות חגיגיות מדי)

פוסט ראשון אמור להיות נאום לאומה, אבל אני בוגרת פייסבוק ואזרחית נאמנה שלו: יתרונו של הפייסבוק הוא שאין בו חגיגיות, ציפיות או נאומים לאומה. הוא סופג הכל, וכל הז'אנרים אמורים להרגיש אצלו בבית. הפייסבוק הוא סלט עשוי היטב שאני אוהבת מאד.

גם פה יוגש הסלט הזה. רכיביו, שעל טריותם אשתדל לשמור, יהיו כנראה הדברים שמעניינים אותי: אגדה וקולנוע, מטרוניתות ונחמה, סיפורים וביקורות סדרות טלוויזיה ושאר ירקות.

וכמקובל אצל עדות ישראל סבא, פותחים בענייני היום, כלומר, בפנחס וברומח.

  אתה רוצה אותי על החומה הזו, אתה צריך אותי על החומה הזו

יוצא שפרשת השבוע, פנחס, היא אקטואלית ביותר ממובן אחד. פנחס הורג את נשיא שבט שמעון ואת בת מלך מדיין בעיצומו של מעשה זימה סוער. בתמורה, נותן לו ה' את 'בריתו שלום'. ומבטיח לו כהונת עולם. האופן שבו טופל ונתפס מעשהו של פנחס במשך הדורות משקף את המתח שעורר המעשה ואת התמורות שידעה התרבות היהודית מתקופת המקרא ועד ימינו.

בסרט 'בחורים טובים' (רוב ריינר): פרקליט צעיר ומוכשר (טום קרוז), תובע (בעל כורחו) יחידת צבא מובחרת, על מותו של אחד מחייליה במעשה זובור אופייני המכונה "קוד אדום" – קוד ענישה פנימי בצבא, למי שלא מתפקד כראוי. שיאו של הסרט הוא בווידוי מלא הזעם של הקולונל האחראי – ג'ק ניקולסון, על החובה והכבוד, להנהיג את מערכת הקודים הזו, בעולמו הקשה של הצבא. "אתה רוצה אותי על החומה הזו, אתה צריך אותי על החומה הזו" הוא אומר לקרוז, הפרקליט החוקר אותו.

גם מעשהו של פנחס, כמתואר בספר במדבר, היה נצרך ומנע את הכעס ואת המגפה. ובכל זאת. מעשה חריג זה, מעשה של קנאות יוצר אי נחת מסוימת בעולמה של מסכת סנהדרין, מסכת שנועדה כל כולה להציג ולבנות מערכת משפטית מסודרת. איך תתמודד מערכת כזו עם התפרצויות ספונטניות של לקיחת החוק לידיים? איך משתלב מעשה ספונטני מלא להט בעולם של מעשים מתוכננים ומעוצבים על ידי חוק ותרבות?

תלוי את מי שואלים.

קריאה פשוטה בפסוקי התורה, לא משקפת שום בעיה: התפרצותו של פנחס היא מעשה שכולו חיוב, הזוכה לגמול הולם. לעומתו, עיון קצר בסוגית 'הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו' במסכת סנהדרין מראה את ההתלבטויות וכאבי הבטן של חז"ל. ואכן, כמו שידעו לעשות בפרשות מקראיות אחרות, גם כאן, הטיפול החז"לי בסוגיה (סנהדרין פא-פב) מציע דבר מה מתון ומרוכך יותר:

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך – אין מורין לו. (כלומר – מי שבא להתיעץ האם להרוג את בועל הארמית הזה, לא מורים לו לעשות כן). ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס – נהרג עליו. (אם הבועל מתחרט, והקנאי שהורגו למרות החרטה והפרישה – חייב מיתה!). נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא (!).

הפיכת פנחס לרודף היא אולי השיא במהלך החשיבה הביקורתי על הסיטואציה, שהגמרא מציעה כאן. לזמרי מותר היה להרוג את פנחס, לו לא היה עסוק בענייניו הבוערים אולי גם היה מצליח לעשות כן, ולפי חכמים, לא היו מוחים בו, שכן לפנחס – שימו לב – יש דין רודף (רוצח!) הבא להורגך השכם להרגו.

מניסוח זה ומדומים לו, ניכרים המאמצים של חז"ל למתן מעט את מה שנראה בעיניהם כמערב פרוע שבו איש הישר בעיניו מתפרץ והורג. הם מודעים היטב לסכנותיה של תרבות המאפשרת תהליכי ענישה ספורדיים כאלה ועל כן נזהרים ומצמצמים את האפשרות הקנאית במידת יכולתם.

הערת רבדים קטנה: מבט קצר במשנה שמזמנת את הדיון האמוראי, מלמד שלא בטוח שמה שהפריע לאמוראים הפריע לתנאים במשנה. בתוך הדוגמאות שהמשנה פורשת למצבים של התנהלות מחוץ לבית המשפט נמצאת סיטואציה שמזכירה מאד את הסרט של רוב ריינר: " כהן ששמש בטומאה – אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין". זהו תאור מפחיד ממש, של טקס "זובור" פנים-כהני, שנועד ליצור איום מובנה היטב כנגד מי שמבקש לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי המטרה החשובה: קדושת המקדש, שמירתו מפני טומאה וחילול.

הקול העולה מהסוגיה התלמודית, שלא מחבב, בלשון המעטה,יוזמות ענישה פרטיות ("סדר שיהיה")  אינו הקול היחידי. קול נוסף שקיים ברקע, הוא החשש מעקיפת ההיררכיה. איך מותר היה לפנחס לעקוף את סמכותו של משה, רבו, ולעשות מעשה בלי הוראה מפורשת? אחת ההצעות להתמודד עם הבעיה הזו היא בניית סיטואציה ספרותית שבה, בניגוד לפשט הכתוב, פונה פנחס למשה, והלה לא יודע מה ישיב לו כי 'התעלמה ממנו הלכה'. סיטואציה דומה לזו שהתרחשה בין משה לתלמידו פנחס, חוזרת גם בסוגיית הגמרא כאן, בין האמורא רב לתלמידו רב כהנא. רב שוכח את תלמודו ותלמידו, רב כהנא, משיב במקומו. נדמה לי שהופעתם של שני אלה בסוגייה זו אינה מקרית. על רב כהנא ידוע המעשה במסכת בבא קמא (קיז,א) שבו התפרץ, כפנחס בשעתו, והרג יהודי שהיה מלשין על חבריו ומוסר ממונם לגויים. כתוצאה מהענישה הספונטנית הזו, נאלץ רב כהנא לברוח לארץ ישראל.

התרבות שלנו, כמו כל תרבות אנושית, מכילה קולות שונים והפוכים ומנסה לאזן ביניהם. מצד אחד אנחנו מעריכים כוחה של חוצפה והעזה וסיכון, מצד שני אנחנו מפחדים מקנאות ומכנים אותה חשוכה. מצד אחד אנחנו אוהבים סדר וכללים וחוק, מצד שני אנחנו מעריכים בקריצה אוהדת עקיפה של היררכיה על ידי קול אותנטי, צעיר וחסר פחד.

הנה, לסיום, העימות הקולנועי בין שני הקולות:

נתת את ההוראה? שואל הפרקליט קרוז.

לעזאזל, כמובן שנתתי. עונה לו הקולונל ניקולסון.

מה מניע אותו ואת החיילים שלו, שנענו לקוד וחנקו את החבר שלהם שלא עמד במשימות? מה מניע את פרחי הכהונה שהורגים את חברם שעבד בטומאה במקדש ופגם בקדושת העבודה כולה? מה הניע את פינחס שנעץ חניתו בגופם של השניים שנאפו לעיני כל ישראל? ובמילים אחרות: קנאות זו – כמה מתוכה הוא מסירות, נאמנות עצומה לתפקיד ולקיחת אחריות וכמה – אלימות וזעם?

שזו, לכאורה, השאלה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פנחס, טום קרוז והחומה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s