צווחות בסוכה – הערות על אגדות רב קוליות

אגדתא שמוליק

על הספר אגדתא – סיפורי הדרמה התלמודית, שמואל פאוסט, הוצאת דביר 2011

שאלה שאני מרבה לשאול את עצמי היא – מה היא ספרות טובה. מה עושה אותה לטובה. אחת התשובות הטובות לכך היא 'רב קוליות'. אמנם זהו מונח מחקרי מנופח מעט, אבל אפשר להמחישו בנקל אם חושבים על אולם קונצרטים גדול שבו חמישים נגני תזמורת משתמשים בחליל בלבד כדי לנגן את מוצרט. זוהי, אם תרצו, חד קוליות. תזמורת שלמה מתכנסת כדי לנגן צליל אחד, בכלי אחד. לא חבל? לא משעמם? ובכן, כן חבל וכן משעמם ומזכיר באופן כאוב סוג מסוים, שכיח מאד, של ספרות או של כתיבה עיתונאית: אמור לי איך קוראים לך, ואומר לך איזו דעה תתנגן מאליה.

היפוכו של דבר היא רב קוליות: תזמורת שבה כלים שונים וקולות רבים. מאמר משובח מצייר מציאות כך, רומן טוב הוא תזמורת כזו: דמויותיו שרות את חייהן בלי שחליל אחד, או אמת אחת, תשתלט על הסימפוניה כולה.

ספרו החדש של שמואל פאוסט מציג בפני הקורא סיפורים רבים, קצרים, מתוך סיפורי הדרמה התלמודית. הנושאים רבים מאד, המון דמויות, המון עלילות, לרובן פואנטה, לא תמיד מאד חינוכית. ואם יש משהו שהופך את הספר לרלוונטי – כלומר, חוץ מהדרך המחויכת-רצינית וקשובה שבה הוא מבאר את הסיפורים ומגיש אותם לבני דורנו – זוהי הרב קוליות שלהם הטמונה בשרשם, בתמציתם. כזהו, לדוגמה, סיפורה האקטואלי של הזקנה הצווחת שבאה לפני רב נחמן, ומאשימה אותו, שהוא ובני משפחתו, כולל החותן הנכבד, ראש הגולה, יושבים בסוכה גזולה.

זקנה אחת באה לפני רב נחמן

אמרה לו : ראש הגולה וכל החכמים .. בסוכה גזולה הם יושבים.

צווחה, ולא השגיח בה רב נחמן

אמרה לו: אישה שהיו לו לאביה שלש מאות ושמונה עשרה עבדים צווחת לפניכם ואין אתם משגיחים בה?

אמר להם רב נחמן: קולנית היא זו, ואין לה אלא דמי עצים בלבד.

איך לקרוא את הסיפור הזה? מה טיבה של הזקנה ה"צווחת", מה טיבו של החכם שלא מקשיב לקול זעקתה? מי צודק? מי טועה? האם ישנו עולם (ספרותי, אמיתי) שמסוגל להכיל את שני הקולות הסותרים הנרמזים כאן?

התלמוד הבבלי מלא במעשים כאלה, שנועדו לאשש הלכה. ההלכה הפשוטה היא, שאין צורך לפרק את הסוכה הגזולה אלא יש להחזיר את דמי העצים בלבד. הסיפור, לפי פרשנות אחת שמציע פאוסט, בא ללמדנו שגם צעקה וצווחה של אישה מכובדת ועשירה אין בכוחה לשנות את הדין, ואין סיבה להקשיב להשמצותיה ולנאצותיה, אדרבא, נראה כי מחרחרת ריב היא, בהטרחתה חסרת הפרופורציה. אבל, חוזר וכותב פאוסט, לו היתה זו כל מטרתו של הסיפור – להוכיח שנהג ר' נחמן כהלכה – לא היה צורך להרחיב כדי כך בסיפורה של האישה ובתיאור דבריה. "בוודאי שר' נחמן, דיין מומחה, נהג כהלכה" כותב פאוסט." השאלה היא, האם נהג ר' נחמן כאגדה?"

זהו משפט מופלא, שמצליח לתמצת מהי אגדה. "אגדה", כתב פעם הרב ד"ר יהודה ברנדס "משרטטת בדרכה הרעיונית והספרותית את מכלול השיקולים האנושיים, הרגישויות והדקויות הנדרשים להבנה המוסרית העמוקה של ההלכה, אלו שאינם ניתנים לניסוח משפטי פורמלי".

ואכן, קריאה נוספת של הסיפור מציעה פירוש שונה: "הסיפור הקצר שהושתל בסוגיה", כותב פאוסט, שבכמה שורות מאשר את החוק היבש המכשיר את דבר העבירה הכרוך במצווה, מנציח בה בעת את העוול במשפט, ומהווה אנטיתזה מוחלטת לפסוק בישעיהו (סא, ח): "כי אני ה' אוהב משפט, שונא גזל בעולה". "מתברר שעל אף הדרכה מוסרית זו, המצוטטת מפורשות בתחילת הסוגיה, מצליח הפלפול המשפטי להגיע למצב המתיר קיום מצווה בגזול. דומה שחלקו הראשון של הפסוק – "כי אני אוהב משפט" – נשכח מלב כול." "מי מהחכמים העורכים", כותב פאוסט, "שאמנם לא חלק על הצד המשפטי של הדיון, אך אוזנו היתה רגישה לדברי הפסוק, ביקש להנכיח באופן שקט, ספרותי ומתוחכם, את הצד האנושי וההדרכה המוסרית העליונה, לבל תשכח."

הדו קוליות המודגמת כאן בקצרה (ובספר מודגמת שוב ושוב, בשנינות ובעומק), היא בעיני מפתח לקסם האגדות החז"ליות ולא על עצמה באה ללמד, אלא גם עלינו, על הדברים שאנו חווים ועל הדרך שבה אנו כותבים עליהם. יש בה קריאה ליצור עולם שאינו חד ממדי באמירותיו ובפרשנויותיו. המציאות עצמה ובני האדם החיים בתוכה ראויים ליותר מכך.

פורסם בוואינט-יהדות, סוכות תשע"ב, 2011

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s