הרהורים על פרידות–פרשת ויחי

שתי סצנות של פרידה מציעה לנו פרשת ויחי. יעקב העייף נפרד מבניו בטקסים מורכבים, ויוסף, שאחרי גלגוליו עקבנו במתח, מזקין לפתע ומצווה את אחיו: פקד יפקד אלוהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה.

הסצנות האלה, שבהן ראשי משפחה קשישים נפרדים מצאצאיהם וקרוביהם מזכירות לי כל מיני סאגות משפחתיות תלת-דוריות, כמו ההגדה לבית פורסייט או קדמת עדן, שהרביתי לקרוא כשהייתי נערה. בכל דרמה משפחתית כזו היו טמונים רגעי פרידה ומוות: מיטות ענק ואיש או אישה מקומטים בתוכן, עצומי עיניים, המון חשבונות עבר, נקמות וסליחות באוויר. ואני יראתי מהם.

אבל לא מהחשבונות והנקמות יראתי. מותה של אם המשפחה האהובה או השנואה (תמיד באיזו מיטת אפריון ענקית, המון ילדים מסביב למיטה ונכדים שובבים מתרוצצים מעברה השני של הדלת) טמן בתוכו גם את מותה הצפוי של הילדה המתוקה, הנכדה או הנינה, שהיום היא משחקת בחוץ בבובות, אבל חיש מהר, בעוד כך וכך עמודים, היא תהפוך לסבתא, תקשיש ותתקמט עד שתשכב על אותה מיטה ממש ותיפרד מנינתה שלה, שבבוא הזמן גם היא, וכו'. ידוע ידעתי – מותו של הקשיש במערכה הראשונה, מצעיד אותנו, הקוראים, בבטחה ובלי שום דרכי מילוט, אל מותו הנער יפה התואר במערכה השלישית. הסצנות האלה החביאו שיעור חיים אכזרי ונוקב, וכל שנה בפרשת ויחי אני נזכרת בו.

הבשורות הטובות הן, שהצער, משום מה, פוחת והולך. בגילי אני לא צריכה רומנים היסטוריים כדי לחוש את החד-פעמיות החולפת של החיים. את תקתוק השעון. הפרידות מחכות מעבר לפינה, כל הזמן, ובאופן מפתיע מפחידות קצת פחות. מתרגלים. וגם – סלחו לי על הקיטש – מבינים שהעובדה שהן שם, עושה את מה שכאן ועכשיו לקצת חשוב יותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s