לא כאן, לא בעולם הזה. על "ותכתבו: אהובתנו" אמונה אלון, הוצאת ידיעות ספרים

ותכתבו אהובתנו

 

אין לי מנוחה. רוחך שבי גם היא בוכה (שלמה ארצי)

כבד על עפעפינו העולם/ ראשנו שח, בכיינו נאלם (לאה גולדברג)

א. אין מנוחה

"יש בעולם אנשים אחראיים, ואני אחת מהם" (מיכל לדורי, הבעל הנוטש)

הן היו פעם אמהות צעירות, היום הן סבתות, אבל רשימת תחומי האחריות שלהן לא נגמרת: ילדיהם שעדיין קטנים, ובבית, ילדיהם הנשואים, הנכדים, הבעל, ההורים החולים. העבודה התובענית. ההתעמלות, והדיאטה. סיפורים ומאמרים נכתבו גם נכתבו על האישה בגיל הביניים, שמחויבת לכל אלה, אבל על המתנחלת בגיל המסוים הזה לא נכתב עדיין, על שפעת ילדיה שמכפילה ומשלשת את העבודה, על היענותה לקהילה וצרכיה – טיפול בנשים יולדות וחולות, ערבי עיון ומבצעי חסד. אמונה אלון מספרת את סיפורה הבלתי אפשרי. במילים מדויקות היא מתארת את לבושה, את קמטיה, את עיצבונותיה. כבד על עפעפיה העולם. ראשה לא שח, אבל בכייה – נעלם, ומעטים יודעים לזהותו.

למה הכול קשה כל כך? יש לו לכובד מקור חיצוני, כמתואר, ויש לו מקור פנימי – משהו בחינוך ובתרבות שבתוכה כל זה מתרחש, שאיפת שלמות, פרפקציוניזם בלתי נסבל, מסרס, שבתהליך איטי חונק את משתתפיו, שלא לומר – משתתפותיו.

גיבורת הספר, מיכל, נוצקה בדמות המתנחלת הבלתי אפשרית הזו. בנותיה הנשואות, נכדיה החמודים, חמותה חולת האלצהיימר ואמה הגרושה, כרותת הרחם, כל אלה מאכלסים את עולמה בצד ילדיה שחלקם, איך לומר, מיוחדים, אחד מהם סובל מהפרעה כפייתית, ואחרת שומעת קולות מן העבר. בתחילת הספר עוזב דורי, בעלה עורך הדין, את הבית, כדי לחפש את עצמו. "הוא יודע שאין זו מיכל. הוא יודע שמיכל ישנה לצדו, ושהדבר על ראש השידה הוא רק ראש הקלקר שעליו היא מניחה את הפאה הנוכרית שלה בלילות". דורי מתקשה להבחין בין אשתו האמיתית לבין גרסת הקלקר המתבוננת בו בחומרה נוזפנית, ובעצם – גם היא מתקשה. בסוף הספר היא תצליח קצת יותר. "הוא הולך ונחנק, שוכב דומם וקפוא כמעמיד פני מת". אולי הוא קצת מת באמת. לכן הוא קם ועוזב. ומה איתה? היא אין לה זמן לחפש את עצמה או שום דבר אחר, היא עסוקה מדי.

וברקע – סיפור משפחתי טעון ומושתק. היה הייתה סבתא – ואיננה עוד. מדוע גידלה אישה אחרת את ילדתה? מה זה אירע לה, מתי הלכה לעולמה וכיצד? ענבר הקטנה היא היחידה ששומעת את קולה של הסבתא-רבתא שלה שיינה- חווה, שיינדלה. קול שמתפרץ לסיפור מדי פעם במעין רצף משפטים קצרים, כמו שיר קטוע, חושף טפח, ומסתיר טפחיים. בחיפושיה-חיטוטיה מגלה ענבר סתירה בין תאריך מותה של הסבתא לתאריך נישואיו השניים של הסבא. הגילוי הזה מאיץ את החיפושים אחרי פתרון החידה. הסיפור נע בשני מסלולים, בשתי תקופות, שונות. מסלול ההווה שבו חיים מיכל, דורי הוריהם וילדיהם, ומסלול העבר של סבתא שיינה חווה, שכחווה הראשונה גורשה מגן העדן שלה, וכקין היא נעה ונדה בעולם הנשמות, מחפשת מרגוע.

ב. "מתי אמות? והלוא אני כבר זקנה מאד" (ענבר בת ה12)

המוות מלוה את הספר – מוות ממשי, מוות רגשי. קברים וציוני קבר הם חלק מרכזי בו. ענבר מעתיקה למחברת שלה עוד ועוד כיתובי מצבות של נשים מתות. זה בהחלט מפחיד כמו שזה נשמע. המצבות האלה, על מילותיהן הספורות, רומזות סיפורים עלומים של נשים שמתו בדמי ימיהן, או בשיבה טובה. מעל כל אלה מרחפת רוחה של אישה מתה שמבקשת גאולה, ילדה קטנה שמרגישה בת אלף, שומעת את קולה. משא המשפחה כולה, משא הדורות, מונח על שכמה, עוד אישה אחת שתגדל לחיים של עמל וסבל, אם, כמובן, היא תזכה בכלל לגדול בימים טרופים כאלה, של חוסר ודאות.

את הילדה הקטנה שמשא העולם על כתפיה, והיא מוכרחה לגאול אותו בדרכים שונות ומשונות, פגשנו כבר בספרה הקודם של אמונה אלון – 'שמחה גדולה בשמים'. קריאה חוזרת של הספר ההוא, בצד הספר החדש, מבליטה את היסודות החוזרים בשניהם: זוגיות שבורה לסוגיה, נשים אומללות, גירושין, אישה נשואה הנותנת עיניה באחר. בשני הספרים כותבת הסופרת על אומללותם של יחידים. בשניהם, יהיה תיקון לכאב, לסבל ולאומללות רק לאחר המוות או בדור הבא – ב'שמחה גדולה בשמים' זו מיה, בתה של שלומציון 'גואלת' את אהבתה הבלתי ממומשת של אמה, שלומציון, ליאיר, בכך שהיא נשאת לבנו. בספר הנוכחי הנגאלת היא אישה הזוכה לתיקון רק לאחר מותה. הנה הנקודה שתפסה אותי בספר, וקצת שברה את לבי בנחרצות שלה: האדם הפרטי, היחיד, החי, אין לו גאולה. הגאולה היא רק מתוך פרספקטיבה של דורות, תהליכים ושנים. השמחה היא בשמים, או במבט ה'שמימי' הכולל, אף פעם לא בארץ.

הרעיון העקבי הזה, החוזר על עצמו בשני ספריה של אמונה אלון, חושף בהם מתח קבוע בין שני קטבים, ובעצם – פרדוכס: מצד אחד, באמצעות קולם של היחידים הסובלים משמיעה המספרת אמירה ביקורתית כלפי התרבות הזו, מצד שני, בעלילה המשרטטת את התמונה הרב דורית, הרחבה ובקולו הפנימי של הספר המציע את אפשרות הגאולה הפוסחת על היחיד – היא מזדהה עמה הזדהות גמורה.

ג. יש חתן מספר שלוש עשרה?

את ואהרון דומים זה לזה כמו שני תאומים, אמרה שושה

הוא דומה לך, שיינדל, האינך רואה שהוא דומה לך

אבל לפני שהכרתי את אהרון

היה גדליה בעלי לוקח אותי איתו לעיתים לעיר יפו

בואי, היה אומר לי, בואי חמדת לבי ואקחך לטיול

[…]

לא ידעתי שללב יש שפות נוספות

לא ידעתי, שיש במציאות גם אהרון". (שיינה חוה)

הספר שזור בתובנות ביקורתיות, עזות ונועזות על זוגיות. אהרון הוא תאום הנפש של שיינה חווה, הנשואה לגדליה. גם את גדליה היא אוהבת, אבל גדליה אינו תאום נפש. בעולם הזה לא מתחתנים עם תאומי נפש. "גופי היה שייך לגדליה, נפשי הייתה שייכת לגדליה, רק חלק אחד של נשמתי היה של אהרון.. ולחלק הזה גדליה לא נזקק, לא נזקק בכלל" המשפט שאמונה אלון שמה בפיה של סבתא רבה שיינדל, הוא משפט לא פשוט בכלל: האם יש חלק בנפש שבן הזוג לא נזקק לו? האם שיתוף אדם זר בחלק הנפש הזה שבן הזוג לא מכיר הוא מעשה לגיטימי, או בגידה?

מבט עצוב-מפוכח-מלגלג, עולה מהתיאוריה המשעשעת על שבעת הזיווגים: ענבר מאזינה לשיחתה של אחותה הגדולה המצטטת את הדברים ששמעה בסדנת זוגיות: "תדעו לכם… שאין דבר כזה זוג שהתחתן בטעות. זוג שעמד מתחת לחופה והתחתן כדת משה וישראל, הוא תמיד זוג שיכול להיות נשוי באושר. זה תלוי אך ורק בעבודה המתמדת, שהם מוכנים להשקיע למען האושר הזה".

"אבל אם רע להם ביחד" שואלת ענבר את אחותה, אחר כך, בבית.

"סימן שהם לא מספיק משתדלים" עונה האחות, ופורשת את תיאורית שבע הכלות: "לכל חתן יש שבע כלות פוטנציאליות, שבע נשים שיכול להיות לו נכון להתחתן עם כל אחת מהן. וגם לכל כלה יש כמובן שבעה חתנים, שעם כל אחד מהם היא יכולה לחיות באושר…מה שמסבך את העניינים הוא שלשבעת החתנים האלה יש סדר עדיפות. חתן מספר אחת הוא זה שהכי מתאים לך, והקדוש ברוך הוא דואג שתפגשו ותוכלו להתחתן. אבל אם את מחמיצה הזדמנויות ומפספסת את מספר אחת שלך, לפעמים את מתחתנת, בסופו של דבר, רק עם חתן מספר חמש שלך.."

בפעם הראשונה שהיא הולכת עם אמה לבית הכנסת, אחרי שאביה עזב משתמשת ענבר בידע הזה כדי להדוף את המבטים החודרניים של השכנות: "מה הן חושבות לעצמן, היא מנחמת את עצמה, שרק במשפחה שלי יש בעיות? היא סוקרת בזיכרונה את המשפחות האחרות המוכרות לה, ומשערת שאמא של בת עמי, למשל, היא כל המספר שלש של בעלה, אולי אפילו מספר שתיים, אבל הוא לכל הפחות חתן מספר שש שלה, אם לא מספר שבע"…

על מי הביקורת, אני מוצאת את עצמי שואלת שוב ושוב בקריאת הספר, על הנשים הנענות לכל תיאוריה מיסטית בגרוש שתסביר להן את המציאות, או על הקב"ה עצמו, שיצר את המציאות הזו?

את המרגוע שאי אפשר למצוא בעולם הזוגיות והאהבה, מוצאות גיבורותיה של אלון בלידת ילדיהן ובגידולן. הפרידה מהאיש – מכאיבה ושוברת, פרידה מילד הורגת. התבוננות על אפשרויות הגירושין לאורך ארבע דורות מצביעה על שיפור מתמיד: הסבתא רבא שיינדל, לא שולטת בגורלה ותלויה תלות מוחלטת בבעלה וברצונו, בתה של זו, סבתא דבורה, שחייתה רוב חייה תחת שלטונו הלא מעורער של בעלה, כסוג של משרתת המבטלת עצמה מפניו אבל בסוף ימיה היא עושה מה שלא אפשרי היה לעשות דור קודם – יוזמת גט ועוזבת אותו בשם העצמאות. בדור הצעיר, שוקלת בתה של מיכל בקלות רבה כל כך להיפרד מבן זוגה שאינו מתאים לה. מי מכל אלה שמחה יותר? ובכן, שמחה זה סיפור אחר לגמרי. מי דיבר על שמחה.

ד. המציאות והסוד

פה ושם פוגמים ברצף הפיוטי שברי פובליציסטיקה מתנחלית בשפה עכשווית. מציאות החיים ביישובים שמעבר לקו הירוק, שכנים מתים בדרך הביתה, שנאת השמאל – אלו הם חומרי תשתית. ב'שמחה גדולה בשמים' נמצאים ברקע הפיגועים הגדולים שאחרי הסכם אוסלו. ב'תכתבו אהובתנו' זוהי האינתיפדה השניה, המתוארת בהקבלה מוכרת למאורעות תרפ"ט: פרעות, ערבים ויהודים מתים.

החיים בבית אל, ילדות במשפחה ירושלמית מהישוב הישן, טיפול בהורה חולה, אלו הם החשודים המיידיים והנגלים לעין אם מחפשים יסודות אוטוביוגרפיים בסיפוריה של אמונה אלון. אבל יש חשוד נוסף, נחבא: אשמת שווא, ותחינה לתיקון ולהחזרת שם טוב שהתלכלך ונפגם. זהו, הלא, הציר המרכזי של הספר. כתיבת הספר הסתיימה לפני שהתפוצצה פרשת הרב מוטי אלון, הגיס. ובכל זאת, האם יש דברים שהלב יודע לפני המאורעות עצמם? למעשה, הספר עצמו טוען שכן. והלא חלקים כה נכבדים ממנו מתבססים על תחושת הלב של ענבר הצעירה.

מיסטיקה? אני שואלת את אמונה אלון באחת משיחותינו. ספרייך מלאים בה. האומנם כך את חיה?

"אני מאמינה שהמציאות היא הרבה יותר עשירה ומורכבת מכפי שאנחנו יודעים", היא עונה, "ושמה שאנחנו תופסים – בחמשת החושים המוגבלים שלנו ובשנות חיינו הקצרות – זה רק קצה קצהו של היש הגדול. הכל מיסטי בעיניי", היא אומרת, "בעיקר עצם העובדה שבני אדם חיים ומתים".

המיסטיקה הזו, עמידה חסרת אונים מול תמונה שחלקים ממנה אי אפשר לראות, אבל הם אלה שקובעים, קצת מרתיעה אותי. בניגוד לגיבורותיה של אמונה אלון, אני לא מוכנה להיות משת"פית של גורל או להיכנע לאיזה סוד עלום, אני מעדיפה להלחם.

ה. ותכתבו: אהובתנו

שם הספר, מוזר וחידתי, הוא אחת ההברקות הגדולות בו. למעשה הוא משפט שלא מופיע בספר כלל, חידה המלווה אותו לכל אורך הקריאה, ומתבארת רק בשורותיו האחרונות. ההבנה והגילוי הכו בי ולא יכולתי לעצור את דמעותיי. כדי לא לפגום בחוויית הקריאה, לא אוסיף. אני ממליצה להקשיב היטב למה ששם הספר אומר בפשטות: הרצון להיות אהובה, הרצון להיות כתובה. תיאלצו להסתפק בזה, בינתיים.

המאמר פורסם במקור ראשון, במאי 2010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s