הו, גאולה (ראיון לגושפנקא)

את חיותה דויטש אני פוגש בבית קפה "היקב", בשעת בוקר מאוחרת של יום שישי. זה בוקר נעים למדי, ובית הקפה גדוש באנשי גוש עציון. כצפוי, לפחות ארבעה מהם מזהים את חיותה, מתעלמים בקלילות מהראיון המתרחש, וניגשים לשוחח איתה על ספרה הקודם, "נחמה". אני דווקא הגעתי בכדי לדבר איתה על ספרה החדש, "ככה נראית גאולה", המקבץ 19 סיפורים קצרים. הספר, שיצא גם הוא בהוצאת ידיעות אחרונות, משתלב יפה באווירה הגוש-עציונית הזו של בית הקפה: לפחות שלושה מסיפוריו מתרחשים בתוך גבולות הגוש, ואחד מהם, אפילו, הוא הומאז' לבית הקפה שנסגר לאחרונה באפרת ועוגת הגבינה המשובחת שלו. מי אמר "ייצוג" ולא קיבל.

חיותה דויטש (49), נשואה ואם לחמישה ילדים, היא תושבת נווה דניאל. בעבר שימשה כסגנית עורך בנקודה, ערכה את "אותיות", כתבה פובליציסטיקה פורצת דרך בציבור הדתי לאומי כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. חלק מן הקוראים אולי אפילו זוכרים שהיא ערכה את המקומון שאתם מחזיקים בידכם, במשך תקופה מסוימת. זה הספר הרביעי שלה, והוא מלא בהתבוננות שקטה, רגישה, קשובה. זו כתיבה המתעקשת להתבונן ולראות את המקום שבו האחר בא לידי ביטוי, כאדם. הדמויות כמעט תמיד בקשר זוגי כלשהו, מנסות לרקום בעדינות. כמעט תמיד מסתמנת איזו אפשרות של גאולה.

על כריכת הספר מודפסות המילים "ככה נראית גאולה". האסוציאציות הראשונות מתנגשות: תלמיד חכם, בכיפה וזקן תואמי "מרכז הרב", מניף את אצבעו באוויר, בעוד ידו השנייה אוחז באחד מספרי מהר"ל, ומכריז: "ככה נראית גאולה!". נערה צעירה מתבוננת בארץ הלא פתורה הזו, עם כל הכאב והאבסורד, ומשתוממת: "ככה נראית גאולה?!".

אז איך נראית גאולה? עם סימן שאלה או סימן קריאה?

"ככה נראית גאולה", אומרת חיותה, עם נקודה בסוף. "מה זו גאולה? לבוא לנחלה, להגיע אל הבית, אל המקום שלך, זו הגאולה בעיני – הן זו של עם ישראל השב לנחלתו ולמקומו והן זו הפרטית הקשורה בהגעה למקום הפנימי. באחד הסיפורים, שעל שמו נקרא הספר, השוטר רואה מולו אישה שמצאה את עצמה במקומה. אחרי טלטלות ויסורים היא הגיעה הביתה, לבית במובן העמוק של המושג: לחיות במקום הנכון לה, עם האיש שהיא אוהבת, והשוטר מתבונן עליה ואומר לעצמו: 'ככה נראית גאולה'. זו גאולה ברובד היסודי שלה, לפני הרעש והצלצולים של הגאולה שעליה מקובל לדבר".

גאולה ללא הקשר פוליטי.

"גאולה היא דבר מורכב. יש גאולות קטנות, יש גדולות, ולכולן אותו שורש: להגיע למקום הנכון של הנפש, למקום הנכון של הגוף. כל הגיבורים בספר מחפשים אותה, כל אחד בדרכו. יש כאלה שימצאו אותה במקומות מאוד מינוריים, כמו בסיפור האחרון, שבו הגיבור והגיבורה איבדו כל כך הרבה: בני זוג, קשר עם הילדים, אבל בין שניהם, פתאום, מתרחשת גאולה קטנה. אין כאן אמירה פוליטית בכלל. זה ספר מתבונן, לא ספר עם אמירות. מה שמעניין אותי זה מפגש אנושי".

19 הסיפורים המקובצים בספר נכתבו על ידי חיותה במשך עשר השנים האחרונות. ארבעה מתוכם ראו אור בעבר מעל דפי הירחון "נקודה", (שם כתבה חיותה במשך שנים אחדות את הטור "לפנאי ולפנים"), "דימוי", ו"פרקי אימהות", ספר שערכה יעל משאלי. את הסיפורים היא כתבה בדרך כלל בלילות, כשהשקט והזמן הגיעו ואפשרו.

"האמת היא שכל סיפור נולד מתוך כאב. כאב שקיים בעולם, לפעמים עבר דרכי ולפעמים ראיתי אותו לידי או בסביבתי. החיים מלאים תסבוכים ורצונות לא ממומשים ולבבות שבורים. מה שמביא אותי לכתוב סיפור הוא כאב נפשי שחולל אותו. מעבר לזה, ישנו טריגר חיצוני, והוא הלבוש הסיפורי שפתאום קופץ לו לדמיון ומעורר אותו. בעניין הזה אני אריסטוטלית לגמרי: אני מחפשת סיפור שיש בו עלילה, דרמה, ארוע של ממש, חידה בלשית, אקשן. אני אוהבת סיפור עם בשר, שאפשר לנעוץ בו שיניים.

בעיני, שני הסיפורים האחרונים שכתבתי, 'השומר' ו'עיצוב פנים' הם הכי בשלים. מסתבר שבכתיבה יש גם משמעות לשעות טיסה, לא רק לכישרון. בסיפורים הללו יש איזו הבשלה אנדרסטייטמנית, שקטה. מי שהושפעתי ממנו זה סאראמאגו, אלוף הכתיבה השקטה. הוא כותב על דברים תהומיים בשפה מינימליסטית. אתה עומד מול זה נפעם".

את מתכננת את הסיפור מראש או נותנת לו להוביל אותך בזמן הכתיבה?

"אני מתחילה, וזורמת עם הסיפור, נראה לאן הוא יגיע. החוויה של הגילוי היא מאוד עמוקה. כמו לחשוף שלד של דינוזאור, כפי שטוען סטפן קינג. זו אמת שמחכה להתגלות. מה שצריך לחפש בסיפור, אמרה לי פעם נאווה סמל, זו אמת. אסור לשקר בכתיבה ".

הקפה מגיע לשולחן, ואני מנסה לברר מעט האם בכל זאת יש בספר הצהרות. החשוד המיידי שלי: הסיפור הראשון, "יקיצה", בו נערה מתאהבת במדריך תורני ונערץ, נאלצת לוותר עליו, ופוגשת אותו שנים אחר כך בדמותו הבוגרת: דמות פתטית ונלעגת, חסרת רגישות אנושית בסיסית. הנמשל ברור. החשוד הנוסף: הסיפור "ככה נראית גאולה", בו מתוארת דמותו הלא-יציבה של משגיח כשרות מאוהב, אבוד לחלוטין בעולם החברתי. עפרה לקס מהשבועון "בשבע" התרעמה על העובדה כי "הטיפוסים השמרניים מקבלים אצל דויטש הד שלילי".

חיותה: "נכון שיש בי איזו טרוניה מול עמדה שמרנית אטומה, אבל אני חושבת שסופר צריך להציג את כל הדמויות שלו באופן אמיתי ואנושי ומורכב, וכך ניסיתי לעשות. יש בי כעס מסוים, אולי מדויק יותר לומר כאב, נוכח עמדות אטומות. אני לא רואה את העולם בצורה חד ממדית, וברור שמבחינה ציבורית ואישית אני ממוקמת במקום ניאו-אורתודוכסי. בכל מקרה העדפתי את דבריו של גלעד סרי לוי, שכתב שסיפורי אינם פובליציסטיקה אלא התבוננות בבני אדם".

עדיין, במהלך הספר עלתה בי תחושה שאת מבקשת להסיר את האטימות שדבקה בדת.

"על האמירה הזו אני מוכנה לחתום. היהדות היא הדבר הכי אמיתי שיש בעולם, אבל דבקו בה קשקשים של אטימות, אם לעשות פראפראזה על לשונו של אדמיאל קוסמן, קשקשים שהם טפל ולא עיקר, החיצוני ולא הפנימי, קפדנות יתרה, ניכור ".

אז הדגש שלך הוא הומניסטי?

"אני מסכימה מאוד".

בשני סיפורים שלך את מזכירה את "סונטת קרויצר" של טולסטוי. זו אמירה חזקה.

"סונטת קרויצר הוא ספר מפתח על זוגיות דפוקה. טולסטוי מיטיב לחדור לנפש האדם, ומתאר אותו במקרה הזה, כמרוכז בעצמו ולא רואה את זולתו, זה סוד הכשל הזוגי. הגיבור בספר מגלה את אשתו רק אחרי שהיא מתה, כשכבר מאוחר מדי. מן הבחינה הזו, הספר הזה מאוד משמעותי בשבילי. כל מה שאנחנו עושים בחיים זה להיפגש עם הזולת, הדברים המשמעותיים באמת הם מפגשים".

הספר הקודם שכתבת היה ביוגרפיה על נחמה לייבוביץ', דמות גדולה מהחיים. איך המעבר מהמשקל הזה של נחמה אל הסיפורים הקצרים?

"כשכתבתי את הספר, התבוננתי על נחמה בשני כובעים: כובע של חוקרת וכובע של סופרת. עבודת מחקר גדולה מצד אחד, והמון רגש וחיבור אישי מהצד השני. כשאנשים הגיבו על הספר, שמחתי לגלות שהם זיהו את שני הכובעים. אז נכון שבמהלך "נחמה" הייתי צריכה לשפוט טקסטים ועדויות ולהשתמש בכלים אקדמיים, שזה מאוד שונה מהסיפורים הקצרים שמגיעים ישירות מהבטן והנפש, אבל בסופו של דבר עשיתי דבר דומה לזה שאני עושה בספר הזה: התבוננתי על חיים של אישה, שהייתה מאוד חיה. ואני מאוד אוהבת חיים והתפרצויות של חיים. מאוד".

יש כבר מחשבות על הספר הבא?

"אני בודקת כרגע אפשרות לכתוב ביוגרפיה על ר' שלמה קרליבך. דיברת על אטימות, והנקודה הזו מתחברת לי לרב קרליבך, שניסה לפרוץ את האטימות הזו. אני כרגע בתהליכי גישוש, ובינתיים מסיימת דוקטורט על מפגשים בין חכמים למטרונות. כנראה שמפגשים בין אנשים שונים ועולמות שונים – זה באמת מה שמעניין אותי… ".

(פורסם בעיתון גוש עציון – גושפנקא, אי שם בתחילת 2012)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s