שיחה בשניים: יצחק מאיר ואני על נחמה

נחמה 1

י: אני רוצה לשאול אותך משהו. אילו היית כותבת ספר על ישעיהו ליבוביץ היית קוראת לו ישעיהו? ספק, הלא כן? אולי היית קוראת לו "לייבוביץ". לספר הזה מכל מקום, קראת "נחמה". למה?

ח – לא קראתי לו כך מהתחלה. בהתחלה לא ידעתי איזה שם אקרא לספר. שם של דבר – סיפור או מאמר – נולד רק כשהדבר מתחיל לתפוח ולהבשיל. ידעתי שיגיע הרגע שהשם יופיע. והוא הופיע.

י – את מספרת את התהליך שהבשיל עד שקראת לספר "נחמה", אבל אני שאלתי למה?

ח – מפני שכך הכירו אותה. מפני שגם כשהיא היתה בשיא הלהט של הרצאה או לימוד היא היתה נחמה. כשהייתה שותה תה עם חברה טובה, או משוחחת עם תלמידים תמיד הייתה נחמה, לא קראו לה בשום שם אחר בשום מסגרת או בשום מוסד. הפשטות בשם נחמה והעובדה שהניחה לקרוא לה כך, היא חלק מהאישיות שלה.

י – אבל גם 'ליבוביץ' קראו לה.

ח – כן, אבל כשאדם פנה אליה, הוא קרא לה נחמה.

י – השאלה ששאלתי אינה סתמית.

ח – יש לי גם תשובה לא סתמית. אני חושבת שהיה לי רצון בכתיבת הספר הזה להציג את נחמה הלומדת, כאדם. להציג את הבט האדם והאשה שבה. קשה לומר 'האשה הפרטית' כי אף פעם לא היתה באמת פרטית.

י – את אומרת כאן משהו מעניין. את סותרת עצמך, את אומרת כי לא היתה אשה פרטית אבל את קוראת לה בשם הפרטי. כשכותבים ביוגרפיה על איינשטיין, לא קוראים לספר 'אלברט', כשכותבים על ישעיהו ליבוביץ מכנים אותו ליבוביץ. אני יכול לחשוב ולהגיד למי ולמה קראו קולט ולא אביטל ולמי ציפי ולא ליבני, ולמי דווקא צמד, מארגרט תאצ'ר או הילארי קלינטון…

ח – אתה אומר שנחשב פחות נשי לקרוא לאשה בשם המשפחה? לנשים קוראים בשמן הפרטי?

י – לאו דווקא. אני חושב שלא היתה לך שליטה על זה . בבחירת השם את בוחרת את סוג הספר שאת הולכת לכתוב. והנה, בספר שלך יש יותר מספר אחד.הוא מחקר.הוא ביוגרפיה. הוא סיפור. הוא רומן.זה יופיו וייחודו. אני חושב שאת כתבת ספר שנחמה היא גיבורה שלו בתוך מתחם סוציולוגי. נחמה יכלה לצמוח כפי שצמחה כי היתה שייכת למשהו שיש בו מימד אינטימי,ועל כן "נחמה" ולא "לייבוביץ", היא לא יכלה להיות בלי תלמידים, תלמידיה לא יכלו בלעדיה, הקשר שנוצר ביניהם היה מאוד מאוד אישי. את כתבת ספר שהוא תאור של אשה שמה שמשתף אותה עם אחיה "ישעיהו" זה ששניהם עקורים. לא רק מברלין, מגרמניה. ברגע שהגיעו לכאן הם היו לעקורים כל ימי חייהם ובכל ימיהם.

ח – למרות שהם העקורים שנשתלו פה הכי טוב שאפשר? הרי לא מדובר בחויה של בדידות, במהגרים אומללים שלא מצאו עצמם בתרבות חדשה. הם נשתלו בתרבות מאוד ידועה ונושנה מבחינתם, שהיתה שלהם מאז היותם, תרבות ומסורת של בית אבא.

י – אני רואה אצל נחמה מאמץ של שבעים שנה להישתל בקרקעית נכונה.

ח – מהי הקרקעית הנכונה?

י – מדינת ישראל והציונות, לא כדבר חדש, כשייכת לאותו רצף יהודי שמבחינתה מתחיל עם חכמת היהדות כפי שהתגבשה אצל רש"ר הירש עם כל השלוחות שהולכות לאחור: פרשנות, חכמים וכו'. מה שיש כאן במדינת ישראל זה המשך, זה שיפור והתחדשות. אבל זה זה. וכדי שהיא תוכל לקיים את ה'הישתלות' שלה היא היתה צריכה ללכת למקומות הקטנים, המסגרות, הקיבוצים, הסמינר למדריכים, המוסדות: כפר אליהו, בית צעירות מזרחי ועוד ועוד.

ח- ולא לאוניברסיטאות, לא להיכל השן של האקדמיה.

י- בהחלט. מבחינתה, בהיכל השן של האקדמיה, אין שום ערובה שתשמר ההמשכיות והרציפות. שם הכל עקור. והנה, את כותבת ספר שבו שני נושאים: את כותבת על מציאות של דור.זה סיפור כשלעצמו. את כותבת אותו,ועל כך יש לשבח אותךגם כנושא אוטונומי וגם כרקע לנושא המרכזי נחמה. מציאות הדור היא הקרקעית שבלעדיה נחמה לא היתה יכולה להיות נחמה. היא היתה מאוד עממית, מאוד מאוד אישית. ומלאת רצון לאהבה. בסיפור האישי שלה יש ארוס, יש בו אלמנטים מאוד מאתגרים את מי שרוצה לפצח את האישיות שלה. היא נשאה לדודה המבוגר ממנה בעשרים ותשע שנים. זהו טנדו מאוד רומנטי מצד אחד, והיה צריך לטפל בו בעדינות רבה עד למאוד כי את לא באה מעולם שאת יכולה להרשות לעצמך לטפל בו טיפול פרוידיאני. אבל אני לא מדבר על זה. אני מדבר על הקשרים של הוראה-חיבה, של מי שמקושר עם התלמידים שלו באופן אישי, וכותב להם מכתבים אישיים, שיש בהם גם אנרגיות של חיפוש אהבה. השיחה הזו התחילה בשאלה למה קראת לה נחמה. התשובה היא, כי זה הספר שאת כותבת. את כותבת ספר על אשה שהיא מואד אישה, מאוד מורה, מאוד פרטית, מאוד רוצה להיות נאהבת ומאוד זקוקה לכך. אגב היא אומרת זאת בעצמה. במכתב שמופיע בספר.

– נכון

– את כותבת ספר על אשה שלא היה לה סיכוי להיות נאהבת בצורה עמוקה יותר מאשר על ידי התלמידים שלה. עם הפרטנרים שלה הייתה מערכת יחסים אחרת. הם כמעט כולם חולקים עליה, שם היא מחפשת להיות מבודלת. הקרוב ביותר אליה בספר הוא דווקא אחיה,לייבוביץ,ישיעהו. הוא לא בהרבה שונה ממנה. הוא, אגב, בחר מצע של עקירה אחר. ליבוביץ היה עקור. כשהוא אומר "דיסקותל"… את מביאה בספר את הביטוי "כותליעטרט", בלעג, "האם 'התכתלת' כבר",

– זה קורצוויל אמר, לא ישעיהו ליבוביץ.

– קורצוויל לקח את זה ממנו. אבל שימי לב. ליבוביץ בחר להיות עקור בדרך אחרת. כשליבוביץ אומר 'יודאונאצים' הוא מתגרה כדי להגיד 'אני לא אצלכם', לתוך זה איני יכול להשתל. גם נחמה מתבדלת אבל היחסים שלה עם התלמידים, שונים, שם אין התבדלות. הצורך הכמעט כפייתי שלה לענות לכל אחד באופן אישי, לזכור באופן אישי, לכתוב הערה אישית בכתב יד, לא רק הערה מתודית או דידקטית אלא גם ערכית ואפילו היא שייכת לסלם ערכיה הפרטי שלה. ,. אלו הם דברים שהיא לא יכלה לחיות בלעדיהם. היא היתה יכולה לקחת מטוס לנסוע ליוטבתה באמצע השבוע העסוק שלה שזה, באופן הגיוני – טרוף. זה טרוף. אבל זה צורך.

נחמה 2

– אני רוצה להבין: אתה מעקר פה בשיחה את אלמנט הגדלות שלה והופך הכל לצורך פסיכולוגי? קשה לי עם מה שאתה עושה פה, דברים שרמזתי להם בספר בעדינות אתה בא וצועק אותם, זה אמנם משמח אותי שהקשבת גם לדברים הנסתרים והדקים בספר, אבל אני עקבתי אחרי חייה מאוד בעדינות ואני גם מצביעה כל הזמן על הכפילות שהיא עצמה מצביעה עליה באחד המכתבים: האם אני עושה לשם שמים, להרבות תורה בישראל ולהפיץ תורה, שזה ודאי נכון או לשם בריחה מהבדידות, למלא צורך עמוק של ילדים שלא היו לה, בעל שהזדקן ונהיה חולה ונעלם מאופק חייה, כשהלך לעולמו, ושלושים שנה חיה בלעדיו. והיא עצמה היתה מאוד מודעת לכפל הזה ונסחה אותו ובכך נתנה לי אומץ ואפשרות לנסח את זה. ועדיין אני אומרת לך, שיש משהו מאוד פטרוני בשיחה כזו של שנינו. זה היה החלק הקשה, גם אם מרתק, בעבודתי על הספר. אתה פולש לחייו של איש אחר, אתה נהיה פטרון שלו, 'קובע לו'. אם הייתה חיה לא הייתי יכולה לכתוב דבר מכל זה.

– תראי מה שקורה כאן. לגבי השאלה ששאלת האם הכל פסיכולוגיה, תשובתי היא: לא, הכל הוא מאבק בפסיכולוגיה. אין אדם שאין לו פסיכולוגיה.הוא ניכר בה. אך יש נכנע לה טוטאלית ויש מתעמת איתה ונאבק בה מכח האינטלקט או החשיבה הרציונלית. לנחמה יש מאוויים טהורים לחלוטין, הצורך להורות להרחיב דעת להעמיק אמונה, והיו לה רצונות וצרכים ומאוויים נוספים. הסך הכל הוא מאבק מרתק של של נחמה בנחמה. אני חושב שאת עמדת בפני ניסיון לא קל, את טיפלת בחומר הזה בהרבה מאוד ציות למתודה מדעית והרבה מאוד נאמנות למקורות ובהרבה עדינות, כי את,חיותה, כותבת ולא מישהו אחר. ואת, לצורך הספר, לא באה רק מהאקדמיה, החלק האקדמי קיים ללא ספק, אבל לא רק. היה עליך לעמוד פה בניסיון קשה. יש לך פה אחריות. את חשה שאם תגידי משהו שהוא יותר ממרומז על תחום הפרט את פולשת למתחם פרטי אסור, ועלולה לגלוש לצהוב. על האצילות והזהירות הזאת מגיע לך כל הכבוד, של כל אדם היודע להעריך היטב מה שאת עשית מתודית, וספרותית אבל את אחראית על כל שכתבת, על הכל חוץ מאשר על הקורא. אני בא כקורא, ובינתיים אני רק מדבר על הנחמה שאני מוצא בספר שלך. את יכולה לבוא אלי בטענה שאני מרחיב את הרמזים. את פיזרת רמזים, אני לוקט אותם ומעתה הם תומכים בידי.

– יש פער בין הנחמה בספר שלי לנחמה שהכרת?

– ודאי,מוכרח להיות. תראי, את יצרת נחמה. אפילו אם היית עושה צילום של נחמה, היית יוצרת נחמה זה הפחד של הביוגרף האחראי, כי הוא יוצר דמות.

– ספר לי על זה. מה הפער בין הנחמה שהכרת ל נחמה שבספר שלי?

– אגיע לזה, אבל אני צריך להקדים כמה דברים. נחמה מגיעה לתוך הספר שלך מתוך סוציולוגיה מסוימת. מאוד מענינת. סוציולוגיה של חבורת נשים וגברים, לא במובן האישי, של חבריה ושכניה, שבכך, ייתכן ואני הייתי ממעט, אולי במהד' חדשה היית דוחסת ומהדקת קצת יותר. אבל לא על כך אני מדבר. אני מדבר על החבורה הכללית שבתוכה צמחה. חבורה שחיה בתוך מדינה שמבחינת השקפת העולם שלה היא חלק ממנה אבל מבחינת המציאות יש לה השפעה קטנה מאוד עליה. החבורה הזו היא ציונית והיא דתית בעיקרה. היא בונה עצמה במדינה ויש לה השפעה קטנה מאוד על המדינה. איזה השפעה היה לויכוח על איך מלמדים תנ"ך על המדינה? זהו הרי ויכוח מאודאקזיסטנציאליסטי,אבל בעצם את מי זה עניין? זה קרה גם לחבורות לא דתיות. את מי עניינו בורוכוב, א"ד גורדון? החבורה הזו היא חבורה המתייחסת אל עצמה בשיא של רצינות ומתוך הכרה בחשיבות העליונה של פועלה בתוך מציאות שמתהווה לחלוטין בלעדיה. היא לא מתגברת ולא תתגבר על הפער האכזרי הזה.הדברים נוגעים גם לנחמה.

הבריכה הדתית ושני הצינורות

ראי נא. הבריכה הציונית הדתית התמלאה משני צינורות, הצינור הגרמני והצינור המזרח-אירופי. והם שונים בתכלית. בצינור האחד יש לך את ארנסט סימון את משה אונא. שנזכר מעט בספר שלך, יש לך אנשי חינוך מובהקים כאויגן מיכאליס. שלא מופיע בספר שלך. יש לך את הבח"דניקים ,את יוסף בורג. לחבורה הזו השתייך ישעיהו ליבוביץ, נחמה היתה שם אבל היא היתה "האחות". החבורה הזו הביאה את הפן האידאי: תורה עם דרך ארץ, אידיאליזם שהגדיר מה היא תורה ועבודה,ערכים שבהם יש קדימויות, מפגש עם ההשכלה האירופאית. הם גדלו במרבורג באוירה הזו, ובאה חבורה ממזרח-אירופה עם העשיה, עם ה'בעלבתיות', עם רצון לשלוט על החומר, על המרתפים של התנועה הציונית הדתית, כי הסלונים הם לא חשובים. והנה באה נחמה.היא קודם כל אישה, והיא מאוד מאוד אישה ולמרות שהיא לא פמיניסטית, היא עם מרחב השכלתי גדול, עם לשון, היא מדברת גרמנית, כלומר היא יושבת על הסיפון של המדע. לא חשוב לה כלל אם בנו יעקב שבפרושו היא משתמשת, הוא כן או לא רפורמי, זה לא משנה לה בכלל. זה לא שהיא מזדהה איתו, כמי שבחר דרך ביהדות.כלל וכלל לא. אצלה ההלכה קובעת, היא אולטרא-אורתוכסית מכל בחינה. אבל היא יושבת על הסיפון של תורה ומדע ותורה ודרך ארץ ותורה וציון אז היא יכולה להיות אולטרא אורטודוקסית ואידיאליסטית ובחדניקית כאחד!. מצד שני, החלק ה'פולני' כביכול, הוא החלק שמזמין אותה להרצות, החלק שלא רואה בה איום, כפי שגם בישעיהו לייבוביץ המוקדם לא ראו איום, והזמינו אותו כאחד המיצגים המצויינים והמרתקים להרצאות ולרבי שיח במתחם הציוני הדתי. התרומה האידיאית מתקבלת בתור שכזו אולם אין לה סיכוי להשתלט על על המצאי הפוליטי הציוני הדתי.זה הולך ונכבש על ידי הנוסח הבעל ביתי יותר והעסקני גם במובן החיובי, המזרח אירופאי.בסופו של דבר הוא משתלט על מה שקרוי הציונית הדתית ומעקר את הנוכחות הפוליטית של נציגי תורה ועבודה מבית מדרשה של גרמניה.הם לא יכלו להשליט את האידיאליזם שלהם, את המערביות התרבותית והאוניברסלית ממנה צמחו, על הפוליטיקה הפרגמטית של המזרחי. גורלו של משה אונא הוא אולי הסמל המובהק לתהליך . נחמה היתה יכולה להתקיים בתוכה, כי היא היתה אישה יראת שמים. אבל יש לה גם הבטים אחרים. אם תושיבו את הנשים מאחורי המחיצה, היא אומרת באחד השיעורים, גם אני אשב מאחורי המחיצה! היא יכולה לקרוא 'סטלין' למי שהולך להנדס את הבריות. היא סוציאליסטית, היא מוצר של בח"ד.

– למרות שלא היתה בתנועה הזו.

– נכון, לא היתה. אבל היא לא רואה אסון שבנות פוגשות בנים. מה איכפת לכם? ואז מגיע הזמן שבו היא צריכה להתמודד עם מה שנראה כשיטה חדשה. את בספר רואה את הויכוח שלה כאילו זה מאוד חשוב. את מי זה עניין שפוירשטיין יושב ומחליט איך ילמדו תנ"ך בארץ ישראל. את מי זה מעניין. פתאום זה מגיע לדרגה שהיא איימה שתשב שביתת שבת מול משרד החינוך, על מה?

– על שפלוני לא יהיה מפקח, כי הוא בניגוד לשיטה שלה.

– לא, לא על זה היא נלחמה.

– אז על מה נלחמה? הרי בסוף היא נצחה. היא האישה שנצחה את שר החינוך.

– 'האישה שנצחה את שר החינוך' היא כותרת טובה למעריב. אבל זו לא האמת שהיתה. התמונה של הויכוח על מי יחליף את פויירשטיין כמפקח ראשי לתנ'ך בספר שלך היא תמונה קלאסית. את,בסיפרך, לא מזהה את עצמך עם אחת השיטות. אפשר לראות בין השורות שעם כל החיבה והערצה לנחמה יש לך באותה מידה הערכה גם למתנגדים. אבל בסך הכל זו קלאסיקה. כי מה קורה? באותו עניין שהוא הרה עולם אבל לא מעניין את אף אחד, יושבת חבורה קטנה במשרד החינוך ולא מצליחה לקבוע מי יהיה מפקח במשרד ממלכתי, במשרד חינוך של מדינת ישראל, על ספר הספרים של העם היהודי. מצד אחד מתייצבת נחמה שמגינה על שיטתה בצורה נוקשה, כמעט מרקסיסטית נגד שיטתו של הרב יואל בן נון, ומצד שני יושבת חבורה עסקנית שבתוכה מנסה לתווך משה ארנד כי הוא קצת שייך לכל העולמות. והשיקול הוא שלא ניתן לך, (ליואל בן נון) להקים מרכז ללימוד תנ"ך, לא מפני ששיטתך לא נראית לנו,חלילה, בכך איש אינו מעז להודות, אלא מן הטעם הפרגמטי כביכול כי אז האחרים ירצו גם הם מרכז… ואז מה קורהבמדינה המודרנית של שנת 1992? מישהו מחליט שאי אפשר לה למדינה להכריע בסוגיה הזו. יואל בן-נון אדם צעיר, יחסית, תלמיד חכם,מחדש, בעל כריזמה.. יש בו גם אמביציות. הוא עצמו הולך למתי דגןומבקש להבטיח את מינויו כבעל שיטה חדשנית וראויה. יש לו תלמידים. יש לו תפיסה שהוא יוכל להוציא את התנ"ך החוצה להמוני בית ישראל ואת זה אי אפשר לעשות דרך רש"י.התפיסה הזאת נוגדת את תפיסתה המובהקת של נחמה. היא היפוכה. בעיניה היא מאיימת להרוס כל מה שבנתה והיא באה אצל קובעי המדיניות ואומרת אם אתם נותנים לו אני עושה שביתת שבת. בגיל הזה?! והיא הלא אהבה את רבקה אליצור ויהודה אליצור שהיה מורו של בן-נון. היא העריכה אותם. היא כיבדה אותם. אבליהודה אליצור לימד תנ'ך בתוך הקונטקסט של כל המדעים הארכיאולוגיה הגיאוגרפיה ההיסטוריה. זה לא היה לגיטימי כתנ"ך המעצב רוחו של אדם ורוחו של עם. היא עלתה על הבריקדות בעוצמה שלא נחזתה מראש, והפידות נסוגה. אגב, בספר את כותבת ששמה מהבית היה רבקה שמידט, אני הכרתי אותם בשמם המעוברת – שמידע. גרתי בביתם שנתיים. אישית, אני שייך יותר לתפיסה של נחמה מאשר לתפיסה שלהם. והיא רואה בשיטתם של אליצור ובן-נון מה? את הרס היהדות? יש לה כל כך דיספרופורציה?

– איך אתה מבין את זה?

– כי מבחינתה זה להיות או לחדול. היא נסבלת על ידי החבורה ששולטת בענינים.

– נערצת, לא רק נסבלת.

– היא לא מה שהם רוצים, זה כבר זבולון המר במשרד החינוך יש לו מחשבות חדשניות בפני עצמו יש לו את הרטמן בסביבה. כעת יבוא אדם צעיר, לא חשוב אם תהיה לו השפעה על כלל ישראל. הוא יהפוך את כל מה שנחמה חיתה בעבורו, לחסר משמעות. זה לא היה ויכוח על מה ילמדו ילדי ישראל בלבד, זה היה גם זה אך הרבה יותר מזה. זה היה מאבק על זהותנו היהודית.

– להבנתי היא חשבה שבשיטה מדי רחבה הכוללת תחומים נוספים כגיאוגרפיה, ארכיאולגיה שפות שמיות, וכל שיטת הלימוד האינטרדיסציפלינארי שיואל בן-נון הציע, תביא לבּוּרות. זה הדבר היחידי שפחדה ממנו, שאם לא נעמיק בפסוק האחד, ברעיון האוניברסילי העמוק, האנושי וניקח את הכל ונשטיח אותו למקומות של אג'נדה כזו או האחרת הכל יהרס, כי זו לא תורה. אני נזכרת במה שמאוד הרשים אותי ששמעתי כשרק התחלתי להבין מה היתה נחמה כמורה צעירה, רציתי לראות את ההתפתחות שלה. את המקום שממנו כל זה התחיל, רציתי לסמן את המקום של החידוש. ישבתי בבית קפה בירושלים עם גב' זהבה מלכיאל שהייתה תלמידה צעירה בשנת שלשים ושש בכתה של נחמה, בשנים הראשונות שבהן לימדה בארץ. שאלתי אותה מה היה החידוש. והחידוש עלה לא רק מהדברים שאמרה וראיתי אותו לא רק במה שהיא אמרה אלא בשפת הגוף של זהבה, באור שניצת בעיניים כשנזכרה בכך. נחמה נכנסה לכתה, ספרה זהבה, וזה היה משהו אחר לגמרי מכל מה שיהיה קודם. מה היה? שאלתי אותה והיא עונה: כשלמדנו קודם, לא למדנו, התרגשנו. נחמה למדה אותנו מה זה ללמוד. מההתרגשות הזו, שהיא החליפה בלימוד, נחמה פחדה. מההתרגשות שתביא הציונות, אולי מהקוקניקיות של הרב יואל בן-נון. "לומדים, לא מתרגשים" – כך קראתי לאחד הפרקים בספר. 'והיה העקב למישור' סיפרה זהבה מלכיאל, "אמר לנו המורה עם כל ההתלהבות ובדמעות בעיניים 'זו סלילת הדרך לאילת'. אני למדתי אצל הרב יואל בן-נון, זה סוג הדברים שיכול היה לומר. אני כמובן לא מאשימה אותו בשטחיות ההיא, מה פתאום. הוא הרבה יותר מרומנטיקן, מבחינתי מורי ורבותי בלימוד התנ"ך הם שני ה'יואלים' – יואל בן נון ויואל אליצור, בנו של יהודה אליצור העניקו לי כלים ללימוד, ונגישות מצויינת אל הטקסט המקראי וגם החז"לי. נחמה לא הבינה את זה ולא הכירה את זה כך, היא פחדה מהשטחיות, מהשתלטות על הטקסט על ידי עולם של רגשות.

– אני מבין מה שאת אומרת, לטעמי זה לא לגמרי כל התמונה. נחמה היתה אינטלקט, היתה לה אינטליגנציה, כפשוטה. והיתה לה אינטליגנציה אינטואיטיבית.

– אתה מתכוון למה שקוראים היום אינטליגציה רגשית? אנושית?

– יש אינטלקט שבו אתה מחבר שתיים ועוד שתיים. זה פשוט. ויש אינטליגנציה אינטואיטיבית. מה זה אינטואציה. זה נסיון שאדם חווה אותו אלא שהוא נשכח כביכול, נמחק מן המודע וירד לטמיון אל תוך בלתי המודע. שם הוא מונח. הוא זכור, אבל לא נזכר. לפתע, בעיקבות גירוי שאין איש יודע טיבו, הוא צף ועולה. נראה כי הוא בא משום מקום.כי הוא חיצוני למאגר הזכרונות, אבל אין דבר כזה, אין חכמות. רק מה שנחווה נזכר. נחמה הגנה על המתודה שלה הגנה אינטלקטואלית. היא ידעה אותה בחינת שתיים ועוד שתיים הן ארבע. אך היא חשה שהעולם בו היא חיה משתנמה סביבה ופחדים שחוות ה ונשכחו ממנה וצללו לטמיון בלתי המודע נעורו פתע ועלו וגרמו לה גם להתנגדות אינטואיטיבית . היא פחדה ממה שהיא פחדה ושכחה. עוצמת התנגדותה לשינוי המוצע בהוראת התנ'ך הייתה כפולה ומכופלת. האינטלקט אמר כי יש סכנה למתודה. האינטואיציה אמרה כי יש סכנה לזהות היהודית.עוצמת ההתנגדות וודאי הפתיעה את הבובבים אותה. יכול להיות שהיא אפילו הפתיעה אותה, אבל היא לא יכלה לה. נחמה לא מאמינה לרגע שיש טקסט שהוא נפרד מן האינטרפרטורים, המפרשים, המתווכים הקלאסיים. בשבילה רש"י אינו רש"י על התורה, אלא רש"י של התורה. רשב"ם אותו דבר. לשוח בשדה רש"י אומר תפילה, הנכד שלו רשב"ם אומר לטעת עצים. אבל המילה ויצא יצחק לשוח בשדה לפי נחמה אינה קימת כשלעצמה בטקסט. היא כבר מעובה ומלווה בכל מה שאמרו עליה לאורך הדורות.

– ח: האשימו אותה בכך שאינה יכולה להסתכל בטקסט העירום.

– י : כמו בפיזיקה, כך בתורה, יש לפרוש כוח לשנות את הטקסט. זוהי הכרעה אינטואיטיבית והיא מסובכת. מצד אחד אני עושה מפני שכתוב, מצד שני מפני שכתוב לפי איך שחז"ל הסבירו. נחמה חיה בתוך חבורתה. מסביב ביקורת המקרא, מסביב מלמדים תנ"ך בכל מיני אופנים, פרשנים חדשים ארכיאולוגית עוקרים חלקים מהתנ"ך. אין לה בעיות, יעשו מבקרי המקרא,האשורולוגים,ההיסטוריונים והגיאוגרפים את שלהם, אנחנו חיים בעולם אחר, נתבונן במה שחידשו,אולם נעשה את שלנו ברוח אבותינו. בעיניה קורים שני דברים. שינויים סוציולוגיים בתוך החבורה שלה. הפקידות המזרח-אירופאית משתלטת עליה. יהודה אליצור מופיע. רוצה ללמוד את הדברים מתוך הקונטקסט, יואל בן-נון בא ורוצה ללמוד מתוך הנוף. את מספרת בספר אנקדוטה נחמדה, כשהיא אומרת "מה אכפת לי באיזה אחו נאמר ה' רועי לא אחסר…". ואז היא מבינה שהחבר'ה האלה לא הולכים לשנות את המתודה אלא את הטקסט, היא לא לוחמת על המתודה. היא לוחמת על התורה. הם הולכים לשנות את הטקסט. ולכן היא לוחמת על כך כמו על קידוש השם. ולכן אפשר לקחת את פוירשטיין שהוא כבר איש לא צעיר. והרי לא בא בחשבון שמדינה כך תנהג, רק בשטיבל נוהגים למנות כך… ולא אכפת לה. בעיניה התורה היא אוניברסלית לא רק כי היא אומרת 'וגר זאב עם כבש', אלא כי היא מכניסה לתוך הפסוק, התיבה, את רש"י. ישנה המתודה של ההוראה,כגון אל תגיד מה היה, אל תספר את מה שסופר כבר בלשון חוזרת. זה החלק של המתודה.שאל. חשוף מה כתוב. מצא מה היה קשה לו למפרש ואיך נתבהרה כוונת הכתוב לאחר הפרוש. ציית לטקסט. גם נחמה גם ישעיהו מגיעים לשיא החוצפה האינטחקטואלית ולשיא הציות בעת ובעונה אחת. אצלו ואצלה, אם כתוב כך – כך אני עושה. וכי צריך להתמקח? הקב"ה שואל אותי? מתייעץ אתי? האמירה של ה'משך חכמה' על הלוחות שמשה שבר אותם כדי להראות שאפילו הלוחות אינם קדושים, כי אין קדושה בחומר, אמירה שגם נחמה וגם ישעיהו חוזרים עליה שוב ושוב, זה מפני שהם רואים שכל היהדות שהם הביאו מגרמניה נפלה שבי בידי המזרח-אירופאים שהולכים לעשות שלא על דעת פשוטו העמוק של המקרא מהכל מקומות קדושים, ועד 'אומן' של היום זה מגיע. זה מונח כבר שם.

– אני מנסה להבין מה קורה פה. אתה בעצם מתרגם את הכל למאבק בין יהדות מזרח-אירופה ליהדות המערב? אני חושבת שזה די מקטין את העניין, לא?

– לא הכל, ולאו דווקא. אני מדבר על מה שפרנס את החידוש של המזרחי כשיטה,של תורה ועבודה כרעיון.זה אכן לא הכל אבל זה חלק גדול מאוד. אני אומר שבשביל העקורים הפוזיטיבים, אלו שהעקירה שלהם הייתה נטיעה מחדש, לעלות לארץ ולהשתקע בה. זו הנטיעה, בשבילם ההינטעות מחדש עברה דרך תורה ומדע, תורה עם דרך ארץ, תורה ומדינה. וו' החיבור היתה האות החשובה ביותר בתורתם. ומנגד לאלה, האלמנט השני המנוגד שהוא לא תמיד מזרח-אירופאי בממש, מושפע על ידי מסורות של למדנות ליטאית, תורות חסידיות אוקרייניות וגליצאיות,ומסורות רוסיות ושאריות שבתאיות, על ידי הציות הטוטאלי לפסיקת רבנים. אל תשכחי מי הגיבורים הגדולים של הקיבוץ הדתי. צוריאל אדמנית, דב רפל. רפל אמנם בא מוורשה, אבל הוא לא רק וורשאי,הוא גם מערב אירופאי דרך האוניברסיטה בה למד.

– כמו סבא שלי, שבא מגליציה ולמד בוינה.

– נכון, כך היה גם סבך, יהודה מוריאל. נכון. והנה, בספר שלך דבר מאוד מאוד ניסי. את כותבת על נחמה המסוגלת לקשרים אישים ויש לה נוכחות עממית, קונה לעצמה מותגים חיצוניים.

– מה אתה מתכוון מותגים?

– לא יכולה להיות נחמה בלי להראות כמו נחמה.

– אתה מתכוון לדרך הלבוש המיוחדת שלה?

– כן, ומצד שני נחמה שרואה את העולם האינטלקטואלי הרוחני שלה מתמוסס לנגד עיניה על ידי האנשים שאותם לימדה. המימסד בורח ממנה.

– אפשר לשאול אותך שאלה אישית – כשאתה מתאר את הבריכה ושני הצינורות הממלאים אותה, אתה מזהה את עצמך בתוך אחד הצינורות האלה? אתה שייך ליהדות גרמניה מבחינת תרבות והשכלה?

– אני נולדתי משום מקום. רק הלכתי אל מקום.

– נולדת בבלגיה.

– במקרה, למשפחה הונגרית.עליתי לארץ בגיל שמונה וחצי. הלכתי אל אנשים שהשפיעו עלי השפעה גדולה כמו ארנסט סימון.

– ח: הנה, אתה ממקם עצמך בצינור מאוד ברור.

– י: רגע, אני הלכתי לצייטלין, בת"א. היו שם פויכטוונגר,ולנגה,ואוקס ופוזן הגרמנים אבל היו גם ה'פולנים' אברון(אברמוביץ) ושטרן ואחרים וביניהם אחד שהשפיע עלי מאוד, הרב מאיר שפירא. היה פולני שבפולנים, ספוג, תלמיד חכם לוחמני שהיתה לו אני זוכר מחלוקת אדירה עם אפרים אורבךלעינינו, בכיתה,לנוכח כל התלמידים. שניהם לא נתיראו!. הוא מאוד השפיע עלי, למדתי מאלה וגם מאלה. באתי אל שני המקומות. אני מאוד אוהב את העולם החסידי האותנטי, לא הפסוידו-חסידי, ואוהב את המיסטיקה, את המיסטיות שבה, לא את הפשט המיסטי.אני מוצר של שני העולמות אולם אני שייך יותר לצינור המערב אירופאי., מה ראיתי בחיי, שעל היהדות הציונית-דתית בארץ המיטה התפיסה השניה אסון. זה מה שקורה עם נחמה. אותה שיטה שרואה ביהדות אורח חיים שאינו יכול להתקיים אלא אם כן הוא מסתגר, יוצר את מוסדותיו, החינוך שלו ושיכוניו שלו, עיתוניו וסופריו שלו. אני בעד שזה יהיה אבל אני לא רוצה לפתוח עיתון ולדעת מה אני אקרא בו. אחד הדברים הנפלאים שקרו בגרמניה מיסודם של הילדסהיימר והופמן היה, שהיהדות היתה מלאת הפתעות.

– אתה אומר שלא משנה אם הפיקוח על הוראת התנ"ך עבר לידיים אלה או אחרות. מה שמשנה הוא שקרה לה משהו לנשמתה של הציונות הדתית

– ודאי, עד כדי כך שהיא יצרה היום ציונות חדשה כביכול. קוראת לעצמה 'ציונות דתית'. אנחנו היינו חברים בציונות אחת. היינו ציונים דתיים. לא המצאנו ציונות אחרת. יצאנו להיות חברים בציונות אחת, דתיים שלוחמים בציונות אחת מקבלים את העובדה שכולנו שווים.

– אדרבא, יבואו ויגידו שאנחנו משנים.

– ואם אתה משנה משהו במתמטיקה אז יש מתמטיקה יהודית? את עושה רדוקציה כשאת שואלת: "מה, כל זה מזרח-אירופה? "

– ח: משפחתי באה ממזרח–אירופה.

– י: משפחתי מהונגריה. במזרח-אירופה היתה מוביליות, מזרח-אירופה עברה, הגיעה לגרמניה. הם היו אחרים בגרמניה. בעיקבות האמנציפציה שדפתחה חלונות לרווחה אל קידמת העולם ונשבתה ברוחו עד שרוח היהדות המסורה כמעט כלתה מתוכה קמה אמנסיפציה מאוד אורתודוכסית שפתחה את החלונו גם היא אולם פתחה אותם אחרת, והושפעה אך לא נשבתה,שהטמיעה ולא נטמעה. נחמה באה משם. משני העברים של ההתפתחויות ביהדות היה בטחון שהדרך הבלבדית למימוש היעוד היהודי היא על-ידי בניית חומה. או חומה של תורה לשמה,או חומה של תורה ואמונה,או תוארה של תורה עם דרך ארץ, או תורה של תורה ומדע, או תורה עם כל מה שכבר הזכרתי . הרב קוק לא יכול היה להפוך לרב קוק אלא במזרח אירופה הרב שמשון רפאל הירש לא היכול היה להפוך לשמשון רפאל הירש אלא בגרמניה. ספרה לי בחורה בדרך לבית הכנסת שלא יכולה להניח את הספר שלך מהיד, 'הוא מאוד מרתק אותי' אמרה. מה מרתק אותך? שאלתי אותה, ואמרה "קידוש השם", וגם חזרה על הסיפור שהיה בקול ישראל שקרא מספרך שלמה ניצן, היא קצינה גבוהה בצבא. האלמנט המרכזי היה קידוש השם.

– ח: זה מה שהיא אוהבת בספר?

– י: כן, ועל רקע מה שדברנו קודם, אני לא רואה את האלמנט של קידוש השם בסיפור של נחמה אלא אם כן נגדיר אחרת מהו קידוש השם. אני רואה את נחמה כדמות טרגית. לא בחייה. לכן השתמשתי בבטוי 'עקורה'. אני משוכנע, למרות שהספר נמצא ברשימת רבי המכר, שנחמה בעצם לא שייכת לאף אחד. היא מעניינת בעולם התרבות היהודית שאיננה דתית אבל מתרפקת על דת. יש הרבה מאוד התרפקות גם בחוגים הלא דתיים. ונחמה מספקת את הצורך הזה. הם קוראים אותה כמי שאין בה קריאה לקיים הלכה או מעשי מצוות דתיים. בחוגים הדתיים יש גם התרפקות ליהדות כרוח גדולה,ולא רק כמסכת של דינים ומשפטים. אבל נחמה בחלק לא מבוטל של הציבור הדתי היא "אנתמה", היא לא יכולה להיות דמות חינוכית בחוגים מסויימים שלנו, כי קודם כל היא אישה, היא מלמדת תורה. היא אינה מקימת את מה שאנחנו היום רואים כאידיאל. הציבור שלנו, הוא מאוד מעניין, קיימים בו תהליכים מרדניים שהם משונים, כי מצד אחד יש בו ציות מוכרז, למה שפוסקים רבנים. כותב לי מורה לתנ"ך שמלמד במכללה שהוא לא יכול ללמד יותר תנ"ך, כי הבנות אומרות לו שזה סותר את מה שאומר הרב, והרב קובע. הבנות באות ואומרות לי תראה, אתה לא סמכות, הוא אקדמאי, הוא דוקטור, והרב אומר אחרת. מצד שני על יד הדבר הזה יש דברים מאוד מעניינים בשירה, בלימוד, במניינים נפרדים. אם יש מהפכנות שמסתמנת בציבור שלנו היא יותר מודגשת בין נשים. מאשר אצל גברים, אם כי אצל גברים היא מקבלת תפנית יותר לכיוון של ניהיליזם. לעבר המימוש העצמי האישי. גם הם לא מקבלים לגמרי סמכות הרבנים,כשהיא נוגדת את השקפתם האישית בסוף עושים מה שהם רוצים. על אשה כמו נחמה נגזר היום להישפט, מבחינה ציבורית. האם היא יכולה ללמד היום בישיבה? בזמנו היה ויכוח, והרב אורי כהן בא ושאל.

– בשנות הששים, כשהזמינו אותה ללמד תלמידים מחו"ל בישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה הסכים, אבל מצא לה חדר אחר, לא בישיבה.

– יגידו יש חילול ה' על ידי כך שהיא הופכת להיות המודל, סיפור הקשר עם הדוד זה דברים שמגלים רק לצנועים, לא מוסיפי מידות טובות, לא חינוך של הדור החדש, ובכלל לא מעודדים את הנוער ואת הצעירים לחשיפה לדברים שהם מסוכנים לבריות גופם ונפשם שלהם

– ח: אתה מדבר על מקומות מסוימים. לא כולם כאלה.

– בוודאי, אני מדבר על המקומות הכוחניים., אני מדבר על הלחצים שקיימים, לאן שולחים את הילדים, ודאי שלא על כולם, אני אומר גם שיש מרידה. אני חושב שמה שאנו רואים עכשיו נמצא בתהליכים של שינוי. אני חושב שהציבור שלנו לא הבין מה מתרחש בעולמה של הרשת, האינטרנט, החינוך שלנו הוא מונולוגי. אני אומר לך.אתה שומע. אחד הדברים הגדולים של נחמה היתה האמירה "אני שואלת אותך".

– ח: גם על השאלות הללו חנה ספראי ז"ל בקרה אותה. למרות שאהבה אותה אהבת נפש. שאלותיה של נחמה היו מצומצמות מדי בעיניה, מובילות לתשובה נכונה אחת,זו של נחנה בדרך כלל. היא לא אהבה שאלות כאלה.

– ובכל זאת יש דיאלוג אצל נחמה, יש מורה שואל, לא מורה אומר, ותלמיד משיב, לא תלמיד שומע, ותשובותיו קובעות. לא אחת ולא שתיים התפעלה נחמה מתשובה שאמר לה תלמיד והיא לא העלתה אותה כלל על הדעת. נחמה היא דיאלוגיסטית. אז היו גליונות היום יש אינטרנט הוא יכול להיות אינטרנט בו שואל תלמידאתרבו האם מותר לו לסרב פקודה והרב אומר. אתה בחור דתי ראוי לך לעשות כך וכך זה מונולוג.הרב הוא הסמכות הבלבדית. ויש דיאלוגבו שניים שואלים ושניים משיבים.הנה את ואני משוחחים,אומרים מה שאנו אומרים זה לזה ושומעים זה מזה. אנחנו יכולים להשתמש באינטרנט זה לא משתנה.מה שמשתנה הוא שהאינטרנט מאפשר את המולטילוג.. כל הציבור משוחח. אין מנהיג. הפורום עצמו כולוהופך להיות למנהיג, לא מקבל לא מנהיג כזה ולא אחר, כולו ישות אחת, הרשת יוצרת אישיות חדשה שאיננה מצייתת להיררכיות שהיו קימות. התפתחות זאת לא הוא לא תפסח על העולם הדתי, העולם הציוני הדתי חשוף לזה יותר מאחרים כי לו יש מי שרוצה לדבר אליו במונולוג ולכן כשהוא ישתחרר הוא ישתחרר מיותר מדי, ולחילופין, אם לא, יהיה אסיר יותר מדי.

– ח: איפה נחמה בתוך כל זה. איבדתי אותך.

– נחמה הדיאלוגיסטית מסכנת את המונולוג. לכן יכול להיות שיבוא אליך מישהו ויגיד לך לא היית צריכה לכתוב עליה כל שכתבת, היא לא שייכת, היא לא מודל.

– ח: איש לא אמר לי שהיא אינה מודל. אבל כן העיר לי מישהו למה כתבת על נישואי נחמה ודודה ולמה כתבת שקורצוויל התאבד.

– זה אותו דבר

– ח: איך אתה מבין את זה, פחד? פחד מאמת? מדברים קשים? הכל צריך להיות נופת צופים?

– זה לא פחד מהאמת, זה נסיון להגן על האמת מפני האמת. יש אמת ששל מדע או של עובדה, היינו הך. ויש אמת של מהות שעל פיה שצריך לחנך את הילדים לעולם שכולו טוב ואם עובדות סותרות את זה אזי עובדות אלה מבחינת חינוך הם שקר. ומותר לא להציג את זה. חז"ל אמרו "עיקם הכתוב" … ובלבד שהלשון תהייה נקיה. אבל תראי מה קורה בעולם שלנו, לשון נקייה אין בו. לא שמנבלים את הפה אבל אחד יכול לתקוף את השני ולהגיד לך שאם אתה כותב שקורצוויל התאבד אתה תוקף את הציבור. זה להכניס לראש של הציבור כל מיני פורענויות, להכניס אובדנות כדבר שמתקבל לגיטימית. האמת המסכנת היא אמת מסוכנת. אדם צריך אמת אך ראוי לו ליזהר לא לומר את כל האמת. נחמה מהבחינה הזו בעיני דמות טרגית. יקראו אותה ,יאהבו אתה. לא יחיו אותה.

– ח: מה זה יחיו אותה לא הבנתי איפה הטרגיות.

– נחמה חיה את כל חייה רק למען דבר אחד, תורה. האמת היהודית מתוך המקרא. הטרגיות היא שהעולם הזה איננו. אני רוצה לראות שמישהו יחדש, הייתי ראש המחלקה לחינוך ותרבות תורנים בגולה עשר שנים, המשכנו את ההדפסות של נחמה. היו עלינו לחצים.

– איזה לחצים

– "לא צריך" "אי אפשר", "היא אישה". אביא לך דוגמא. באתי בדברים עם מנדל קפלן שהיה מראשי הסוכנות היהודית. יש לו קרן והצעתי לו שנתרגם לאנגלית את המשניות של קהתי. עולם גדול של לומדים יש והם אינם שומעים עברית .התרגום זאת עלות גדולה.קפלן נאות והלך על זה. התחלנו במלאכה. מסרנו לשורה של מתורגמנים, צריך להיות יהודי תלמיד חכמים שיש לו שליטה טובה באנגלית ובלשון העברית ובמכמני התורה והדעת. , מי שערך את כל הדברים האלה הי ה אבנר טומשוב. והנה בפורים המחלקה היתה סגורה באתי והוא היה במחלקה. יצחק, הוא אומר, אתה יודע – הצלתי את המחלקה.

ממה הצלת את המחלקה? שאלתי אותו

למשפחה פלונית נודע לה שאחד המתורגמנים של אחת המסכתות היא אשה והם מתנגדים: לא יוכלו למכור את הספר בלייקוווד. הצעתי שיכתב ראשי תבות שלא יוכלו לזהות אם איש או אשה אבל היא לא מסכימה. מה עשית? שאלתי אותו. והשיב לי: אמרתי שהיא מפוטרת. אמרתי לו קח את הטלפון ותתן לי אותה. אמרתי לה את לא מפוטרת ועמדתי על זה שהיא תתרגם. ב 1991 סיימתי לנהל את המחלקה זה סיפור לפני שבע עשרה שנה. למה אני מספר אותו, מפני שהתהליכים האלה הם טרגיים. מפני שלנחמה היו דברים שאנשים לא הבינו. היא לא רצתה להיות מצויינת כאשה. רצתה שיציינו אותה כאדם, כמורה, כחוקר, לא היתה שייכת למלחמות המגדריות. היא נמצאת בתוך עולם שבו חלק לא יוכל לקבל את תורתה וחלק לא יוכל לקבל את מעמדה בתוך המערכת הדתית. לא יודע באיזו מידה אנשים מתחברים לויכוח בינה לבין הרב יואל. אנחנו חיים בדור שטחי, זה לא דילמה של המורה הממוצע היום. אנחנו כ"כ עניים בדמויות. הדילמה היא האם לבחור במות מודל מתוך דמויות עניות רוח כל כך. האם כל המודלים הם של תמול? שבנו לנחמה. אגב בכותרת המשנה של ספרך הייתי מוריד את המילה סיפור. חייה של נחמה, לא סיפור חייה.

– ח: "חייה" זה טוטאלי, סיפור חייה מרכך את הטוטאליות, הסיפור בדרך שלי, שאני הבנתי אותה.

– היפה והחשוב בספר שלך הוא לא בכך שהמצאת לנו סיפור חייה אלא בזה שאת נוטעת לתוך הנוף שלנו דמות שאיננה. אין, אין. אין.

– מה פרוש אין ?

– שאין דומה לה. שאין בחיינו חמצן כדי שתווצר כזו דמות היום. רק משפט סיכום שאני רוצה להגיד על השיחה שלנו, יכולתי לשבת ולכתוב ביקורת על הספר אך חשבתי שאז אני לא אוכל לומר את הדברים שהם משמעותיים מתוך הספר אלא משמעותיים על הספר. אני חושב שהשיחה שלנו היום הלכה מתוך הספר, יוצאת מתוך הספר למרחבים שהם.

– דברת בעיקר על הציונות הדתית.

– אני דיברתי על העובדה שכתבת ספר שבו יש יכולת להבין את האדם על רקע תקופתו, כתבת סיפור של תקופה שבתוכו הסתתר סיפור שהוא נושא לכשעצמו. לתפיסתי אחד מהכוחות המניעים הפועלים על נחמה הוא מקומה בתוך הציבור, היא אדם של ציבור, גם ישעיהו היה זקוק לציבור, שניהם היו שחקנים, זקוקים לבמה.

– כל אדם יוצר צריך במה.

– לא.

– כל מחנך, כל מורה, את מי ילמד, את המגירה?

– ודאי כל מורה הוא שחקן. אם הוא טוב. אבל לא כל חוקר.

– אתה אומר שהם היו מורים, לא חוקרים?

– הם היו מורים שחקנים, מאוד מוכשרים. אצל נחמה היה נדמה שהיא שחקנית בטלנובלה נהדרת, אבל בעיני היא שחקנית בדרמה.

– למה אתה אומר טלנובלה?

– כי היא ישבה על הדשא בקיבוץ, צחקה, לימדה. זו נחמה שהייתה מקובלת, משעשעת

– רואים שאתה לא רואה טלנובלות. אתה מתכוון למשהו פייסני, נחמד, טלנובלה היא לא המילה

– היא היתה חלק מהנוף הפסטורלי התורני.

– אז תגיד פסטורלי. לא טלנובלה.

– יפה שאת רגישה למילים.

– אני דיברתי על דרמה. קבוץ שלוחות, שבת אחרי סעודת שבת היה ברלוביץ, ממונה על פרשת השבוע של נחמה, תענוג אינטלקטואלי היה לענות על תשובות. זוכר כשבאה לשבתות. פעם נתתי שיעור על פרשת השבוע בקיבוץ לביא ונחמה היתה שם, פתחתי בסיפור על עירה קטנה בארה"ב שתושביה נשטפו בשיטפון בג'קסון וויל, כולם ניספו ושרד רק אחד, והוא התחיל להתפרנס מזה שסיפר על איך ניצלתי מהשיטפון בג'קסון וויל. כשהאיש מת ובא לגן עדן, שאלו מה אתה יודע לעשות, פה צריך לעבוד. אמר לספר סיפור אמרו טוב, תספר. לפני שהתחיל ניגש אליו מישהו ואמר לו, הזהר, פה בקהל יושב נח …

נחמה, היה בה הרבה מאוד אירוניה, אף אחד לא ידע שהיא יודעת להתרגז. אבל זה קרה והיא הייתה מתרגזת, היא היתה וולקן אבל חשבו שזה משחק שהיא מתפרצת 'כאילו'.. שהיא 'כאילו' וולקן.. אגב יכול להיות שהיה לזה חלק גדול של משחק. והנה לפתע בא הספר שלך, ואני אומר זו לא נחמה ההיא, שהסתובבה אז, זו נחמה אמיתית מאוד. שאלת מה ההבדל? היום, אחרי הספר שלך, היא יותר אמיתית. באותם השנים לא ידעו שהיא נשואה לבעלה, הדוד, יונטל'ה, והנה בא סיפור של בן אדם חי שעם כל העדינות שלך, הוא בן אדם יצרי , היא לא אמא תרזה למרות ההנהגות הכל כך נזירית. יצר חיים אדיר, רק אנשים יצריים כל כך יכולים לחיות שנים רבות כל כך ולחיות אותם מלא. כשבא אדם ושואל למה כתבת שיש לה דוד, אז הוא לא מבין, הוא לא מחפש ביוגרפיה, הוא מחפש להנדס אנשים. והוא לא סומך עלינו. הוא אומר, חיותה דויטש הזהירה אותך מפני דבר מסוכן מאוד. אתה אין לך כוחות להתנגד לזה, ופתאום אתה תדע שקורצוייל התאבד, מסכן, מה שעשו לך. הוא דואג לי. זה מה שקראת הפטרוניות אולי, ובזה רציתי לסכם את השיחה. נחמה היום היא יותר אמיתית. וזו אחריות כבדה מאוד, (כי מישהו אחר יכתוב על נחמה אמיתית, והיא תהיה שונה).

פורסם במקור ראשון, דצמבר 2008

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s