פרידה מחנה ספראי

חנה ספראי

לפני שבועות אחדים התקיים בתיאטרון החאן בירושלים ערב חגיגי, שכותרתו היתה "נשים פורצות דרך" במהלך הערב חולק ל'קולך' אות התנועה לזכויות האזרח' ובמרכזו עמדו סיפוריהן של שש נשים. הראשונה בהן היתה חנה, שכבר הייתה חולה מאד, ובכל זאת התאמצה לקום ממטת חוליה כדי להשתתף בערב הזה ולספר בו את סיפורה. לשאלתה של המראיינת תיארה חנה אפיזודות קצרות, תחנות במאבק למען נשים לומדות תורה. "כשהייתי ילדה קטנה הייתי רגילה ללמוד עם אבא שלי ", סיפרה חנה. "והנה יום אחד, אבא לא היה בבית, ולי הייתה שאלה לשאול על דבר מה שלא הבנתי. נגשתי לשכן ושאלתי אותו. הלה התבונן בי בתמיהה משועשעת ואמר – "בשביל מה את צריכה את זה, מיידלע"? היה זה אירוע מכונן מבחינתה, היא קלטה את המנגינה שבכינוי "מיידלע" והבינה בפעם הראשונה מה חושב העולם על נערות כמוה.

חנה ספראי נולדה בשנת 1946 וגדלה בשכונת עץ חיים בירושלים להוריה פרופ' שמואל ספראי ואשתו חיה (קלרה) לבית פהאן. אמה של חנה עלתה ארצה מגרמניה, כנערה. היא הגיעה כמעפילה בשנת 39 והיתה חברת קיבוץ שדה אליהו. שמואל, אביה של חנה, יליד ורשה, עלה כבר בשנת 21. אביו היה ציוני, קומוניסט לשעבר שהתפכח, וחזר לשמור מצוות. אחדים מתשעת אחיו שהפכו גם הם לקומוניסטים, נעלמו ברוסיה. אביו של שמואל, סבה של חנה, התחתן עם סבתה ורצה לעלות ארצה, אבל הסבתא לא רצתה. כיון שכך, לקחו אותה לרב, על מנת שישכנע אותה להצטרף לבעלה ולא להיפרד ממנו."'מיין קינד', אמר הרב לסבתה של חנה. "התורה אומרת שהכול מעלין לארץ ישראל'.

"סבתי", ספרה לי חנה, "הייתה אשה תמימה, טובה, וחסרת השכלה.

היא שמעה מה שהתורה אמרה, אספה את אמא שלו ואת ארבעת ילדיהם, ועלתה ארצה". את הכאב על חייה של אותה סבתא וקשייה אפשר היה לשמוע בקולה. דומה כי כנגד הסבתא שבסיפור, הלא משכילה, התמימה והמובלת, בקשה חנה להעמיד מודל נשי אחר.

והמודל הזה היה, קודם כל, מודל לומד. "בתמימותי חשבתי", סיפרה פעם, "שאם רק יותר לנשים לגשת אל הידע, אם רק יתאפשר להם ללמוד תורה – שוב לא ניתן יהיה לזלזל בהם. לצערי טעיתי. לא די בכך".

חנה הפכה את עצמה לאישה לומדת. באוניברסיטה העברית למדה לימודים קלאסיים ומחשבת ישראל. שם הכירה את פרופ' דוד פלוסר שהיה מורה ורבה, וכתלמידתו סייעה בהוצאה לאור של ספריו. את הדוקטורט שלה כתבה בהולנד בעקבות הזמנה מאוניברסיטת אוטרכט. נושא הדוקטורט היה "נשים ומקדש". עם חזרתה לארץ, הפכה לעמיתה במכון הרטמן, ובמקביל חזרה ללמד באוניברסיטה העברית. חנה שלטה בשפות רבות: יוונית, ארמנית ולטינית. הרצתה באנגלית, גרמנית והולנדית. היא תרגמה חלקים של פסוידו-פילון מארמנית ליוונית ולעברית, הייתה פעילה מאד בשיח היהודי נוצרי ואף הייתה משקיפה בועדת הבישופים, בגרמניה. בתשמ"ח הצטרפה חנה לאחיה פרופ' זאב ספראי ולאביהם פרופ' שמואל ספראי ב'פרויקט המשנה' – כתיבת פרוש מדעי חברתי והיסטורי למשנה. שלשת הכרכים הראשונים למסכתות שביעית ושבת נמצאים בימים אלה בדפוס.

לפני כשבועיים ראה אור בהוצאת 'יהדות כאן ועכשיו' של ידיעות ספרים ספרה "נשים בחוץ, נשים בפנים" שאותו כתבה יחד עם גב' אביטל הוכשטיין. הספר עוסק במדרשי "אין לי אלא" (כגון: אין לי אלא ישראל, נשים גרים ועבדים מנין? אין לי אלא אנשים, נשים מניין, וכד') ובשאלת הדרת נשים או הכללתן בעולם ההלכה היהודית. בספר דנות המחברות באריכות על עמדותיהם של חכמים בשאלת מקומן של נשים ומחויבותן בסוגיות משפטיות, חברתיות, ענינים שבקדושה.

***

תחילת ידידותי עם חנה ספראי הייתה לפני שנים אחדות. יום אחד הסעתי אותה לביתה, לאחר מפגש של 'קולך'. תוך כדי נסיעה התפתחה בינינו שיחה. חנה ספרה לי על "פרויקט המשנה" שהיא עסוקה בו, יחד עם אחיה, פרופ' זאב ספראי, פרויקט שהחל עוד בחייו של אביה, פרופ' שמואל ספראי. אני סיפרתי לה על עבודתי בנושא החכמים והמטרונות. דיברנו ארוכות על היותן של המטרונות הללו נשים לומדות, ועל יכולתן לשוחח עם חכמים בעניינים יהודיים שונים. חנה התעניינה מאד ותרמה לי כמה רעיונות ומחשבות בנושא הזה. נשארנו באוטו שעה ארוכה, ועסקנו בדברי תורה. במהלך שיחתנו הזכרתי מאמר חשוב בנושא המחקר שלי, שנכתב בגרמנית. אי אפשר לכתוב הצעת מחקר, אמרתי, בלי להכיר את המאמר החשוב הזה. אז מה הבעיה? ענתה לי חנה. בואי אלי ונקרא אותו ביחד.

באמת? שמחתי. יש לך זמן?

היא הסתכלה בי, במבט שאומר שהשאלה שלי לא רלוונטית. "לפני שנים רבות קיבלתי החלטה", היא אמרה, "להשתדל מאד לעזור כמידת יכולתי לנשים לומדות".

וכך היה, באתי אליה למשרדה במכון הרטמן כמה וכמה פעמים. לאט לאט צלחנו את המאמר הארוך, עד תומו. הודיתי לה בכל לבי ומאז, נרקמה בינינו ידידות.

אך טבעי היה, ששיתפתי אותה בפרויקט החדש שלי – נחמה ליבוביץ. "בואי לדבר איתי", אמרה. "יש לי הרבה מה לספר". אני כמובן באתי והיא ספרה והעשירה אותי גם במידע וגם בתובנות חשובות. מצאתי עצמי חושבת הרבה על הדמיון בין שתי הנשים הללו, שגדלו להיות נשים לומדות תורה בעולם שרוב לומדי התורה בו הם גברים. "אני תוצר של קשר אבא-בת" אמרה חנה ספראי באחד הראיונות. "אם מצאת אישה תלמידת חכמים, חפשי מאחוריה את האב שלמד איתה". ואכן, לימים שמתי לב שגם חנה ספראי, גם נחמה ליבוביץ וגם, תבדלח"א, פרופסור תמר רוס, שלשתן בנות לאב שלמד איתן תורה משחר ילדותן.

***

אחת מהתחנות החשובות בחייה של חנה הייתה כאשר התבקשה לעמוד בראש מכון ראשון מסוגו: בשנת 1980 החליט יהודי בשם ווינשטיין, ממייסדי 'רמות שפירא', להקים מכון גבוה ללימודי תורה שבעל פה לנשים. בבקשו מימון פנה לפרופסור שאול ליברמן מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה ובקשו להנציח במוסד שיקום את אשתו יהודית שנפטרה שנתיים קודם לכן. (יהודית ליברמן היתה בתו של הרב מאיר בר אילן ואשתו השנייה של פרופ' ליברמן. אשתו הראשונה, רחל, הייתה נכדתו של "הגדול ממינסק") פרופ' ליברמן נעתר לבקשה. הוא הקדיש את הכסף הדרוש למלגות ללומדות, והמכון נקרא על שמה – מכון יהודית ליברמן. או אז פנה יוזם הרעיון לחנה ספראי, ובקש אותה לעמוד בראש המכון החדש. אחת המחשבות הראשונות שהיו לחנה כשתכננה את המקום הייתה, שכדי למשוך נשים ללמוד תורה שבעל פה – דבר שבשנות השמונים לא היה נפוץ כלל ועיקר – עליה להציע להם במסגרת התכנית שיעור בתחום מוכר יותר – תורה שבכתב. היא פנתה לנחמה ליבוביץ והזמינה אותה לבוא וללמד בין השאר מתוך מחשבה שכוחה ועוצמתה של נחמה כאישה לומדת תבסס את המוסד החדש. נחמה נעתרה לה בשמחה. הייתה זו תחילתה של ידידות מיוחדת בין שתי הנשים הלמדניות הללו. ובשעות שלא הוקדשו ללימוד מצאו פנאי לשיחות ארוכות בנושאים רבים, גם בעניינים אישיים.

בלימודי מכון יהודית ליברמן השתתפו בעיקר נשים ירושלמיות, ונשים מהקיבוץ הדתי. המגזרים השמרניים יותר הדירו ממנו את רגליו בגלל מה שנתפס כאיסור לנשים ללמוד תורה שבעל פה. היה זה המוסד הראשון שהציע לימוד תורה לנשים. בשנים שאחר כך נפתחו בתי מדרש שבהם לומדות נשים גמרא, והיום אין בכך כל חידוש אבל חנה ספראי הייתה בין הראשונות שקדמו את המהלך הזה. זכות ראשונים נוספת הזכירה הרבנית ד"ר נעמי כהן שספדה לה בלוויה, כאשר הזכירה שחנה כתבה מדי שבוע מאמר על פרשת שבוע שפורסם בעלון ובו הדגישה את המבט הנשי בכל פרשה, כל זה שנים רבות לפני שנולד עלון פרשת השבוע של 'קולך'.

"היית לנו חנה, לבנות דורי, אם ואחות" הספידה אותה חנה קהת. "היית לנו מגדלור של אומץ ובמיוחד של אמת. אמת שלא מזייפת, לא מנגנת את הניגון של האחרים, של הממסד, של שקרים מוסכמים, לא יכולת להתחנף ב"גרוש", מילה אהובה עלייך. לא עשית לנו הנחות, לא ויתרת לנו על קני מידה ראויים ונכונים, לא הכרת בכלל את המושג חנופה, מתק שפתיים. כמו חנה במשכן, עברת על פני הכהן, על פני בעלי השררה, על פני הרבנים והצבת לנו נורמות אחרות של עמידה, עזרת לנו להגביה את קולנו ברמה ולטעון מול המלעיזים. כמה מתאימים לך דבריה של חנה אם שמואל:

וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'.  אַל-תִּתֵּן, אֶת-אֲמָתְךָ, לִפְנֵי, בַּת-בְּלִיָּעַל:  כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי, דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה".

חנה קהת היטיבה לתאר אותה. חנה ספראי אכן לא עשתה הנחות לאיש. היא סירבה לתפקיד האשה הנכנעת, המקבלת והסופגת. כנגד עוול לא יכלה לשתוק. היה בחנה תמהיל מיוחד של ביקורתיות נוקבת, ושל טוב לב בלתי מצוי. כלפי חוץ נחשף על פי רוב הצד העז והנועז, לוחמת העוול ללא רחם, מי שלא הכיר אותה, יכול היה להיבהל מחדות לשונה ומהעזתה לומר דברים שאחרים, בעיקר אחרות, לא העזו, נגד הממסד הדתי והעומדים בראשו אבל מי שהכיר אותה הכיר היטב את הצד הרך, המסור ללא גבול שלה.. "כעסת על אי-צדק, על פגיעה בחלשות, על זיוף ומרמה ועל חוסר אונים של מנהיגים שאמורים להוביל" כתבה חנה קהת. "כעסך ושיחך יצרו עולמות, כתבת ולימדת והקמת דור של תלמידות שהולכות בדרכך. את היית מאלה שפילסו את השביל, ששכבו ראשונות על הגדר כדי לפרוץ לנו הדור הצעיר של הנשים הדתיות, דרך רחבה, דרך המלך".

בימיה האחרונים לימדה חנה ספראי בהיברו יוניון קולג'. אחד המורים שספד לה הזכיר את העובדה שחנה הייתה חריגה במקום ההוא, ודעותיה שונות מהקו המקובל במכון הרפורמי. על אף חוצפתה והעזתה, הייתה חנה אישה יראת שמים, שידעה לשהות גם במחיצת השונים ממנה.

בימים שבהם שכבה חנה בבית חולים שכבה לצידה חולה – אשה חרדית, חולת סרטן, שבעלה עזב בעקבות מחלתה את הבית את ארבעת ילדיהם, וחזר לגור עם אמו. בעקבות מחלתה ועזיבת אביו התדרדר הבן הקטן בלימודיו ב"חיידר", והרב העניש אותו בעונשים חמורים. מלאת התפעלות האזינה חנה לשיחת האם החולה וחברותיה – כולן נשים חרדיות כשרות, שיחד טכסו עצה ותכננו דרכי פעולה ומאבק בעוול שנעשה לילד. "תסמכי עלינו", אמרו הנשים לחברתן החולה. "אנחנו כבר נטפל בזה".

אם העוצמה הנשית הזו מתגלה גם בקרב נשים חרדיות, אמרה חנה לכל מי שבא לבקרה באותם ימים, "אז יש תקווה שדברים משתנים. משהו טוב קורה, בכל זאת".

המאמר התפרסם בעיתון 'מקור ראשון' זמן קצר לאחר פטירתה (פברואר-מרץ 2008)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s