מעשה בארבעה שאלונים ובתוכי אחד

זכרונות מעיתון הילדים 'אותיות'

מה עושה ילדה מאחורי שולחנו של יושב ראש הכנסת? מי נתן לה את הפטיש? באיזו רשות היא בכלל נכנסה ללשכה המפוארת? אני נזכרת בסיור הקטן שעשיתי בחברת הכתבים הצעירים של אותיות במשכן הכנסת, ובלוטות הנוסטלגיה מתחילות לפעול. המלווה החביב שלנו, שהכניס אותנו לאיפה שמותר ולאיפה שאסור היה חבר הכנסת – אז והיום – רובי ריבלין, מי שהפסיד לפני שבועות מעטים את תפקיד נשיא המדינה. היינו כולנו חדורי מודעות אזרחית באותם ימים. זמן קצר קודם לכן – ושמא אחר כך? – הריצה מערכת אותיות לבחירות את המועמד הדגול ורב הפעלים מנשה מנשה. מנשה מנשה, האיש והאגדה, היה המועמד הרשמי שלנו לראשות הממשלה. מוזר שלא נבחר.

מולו רצו שלשה מועמדים אחרים – בנימין נתניהו, אהוד ברק ועזמי בשארה. לכל ארבעת המועמדים הללו, שלחנו שאלון ובו שאלות משאלות שונות שכולן נועדו בסופו של דבר לענות על שאלה אחת ויחידה – מה מתכוון ראש הממשלה המיועד לעשות לכשיבחר, אם יבחר, למען ילדי ישראל.

(לא שהשלינו את עצמנו שהמועמדים עצמם יענו, בשביל זה יש להם עוזרים בכירים כמובן).

אותיות תמונת מחזור

העוזרת הבכירה הקלה ביותר להשגה היתה עוזרתו הבכירה של מנשה מנשה כמובן, אולי מפני שזו הייתי אני בעצמי. אודה ולא אבוש: לא קל היה למלא את השאלון, אבל בסופו של דבר עשיתי זאת. ובאותו רגע נשמתי לרווחה, ידעתי שנותרו לי רק עוד שלשה שאלונים זניחים לקבל ממולאים – זה של ברק, של נתניהו וזה של בשארה.

עוזריהם הבכירים של שלשת המועמדים הללו קיבלו ממני אינספור שיחות טלפון מפצירות- נו, מתי כבר תשלחו את השאלון מלא. איך הם לא מבינים שלגליון אותיות יש דד-ליין, והוא צריך להגיע בזמן לבית הדפוס? שאלנו. אם את זה הם לא מבינים, חשבנו בקול, איך ידעו לנהל ממשלה כמו שצריך?

סופו של סיפור הוא, ששניים מבין שלשת השאלונים הגיעו ממש בשנייה האחרונה. השאלון השלישי, של בשארה, לא הגיע עד עצם היום הזה. והאמת, אחרי כל מה שקרה עם בשארה בשנה האחרונה, יש לי הרגשה שהוא כבר לא יגיע.

[קוראים יקרים, אני יודעת שקראתם את הכותרת של רשימה זו ממש כמוני, וכעת, אחרי שסיימנו עם פרשת השאלונים, הגיע תורו של התוכי. למעשה לא ברור לי איך סיבכתי את עצמי כך ולמה צריך לספר כל פדיחה. אבל הגינות ויושר היו תמיד שמותיו הנרדפות של אותיות ועורכיו, ולכן, לא אתחמק.]

אומר זאת בקיצור:

איבדתי תוכי.

זה לא כמו שזה נשמע. לא מדובר בתוכי אמיתי עם נוצות וכל זה. כלומר, היו לו נוצות, והוא היה אמיתי, אבל לא אותו איבדתי אלא את השיקופית שלו. צלמת הבית של אותיות דאז, שי גינות, העבירה לנו יום אחד תמונה נדירה ומרשימה במיוחד של תוכי צבעוני פורש כנפיים כדי שתודפס בשער או בפוסטר של העיתון. "שמרו על התוכי הזה" התחננה שי. "אין לי עוד תמונה כזו". בכשרונה הצליחה שי לתפוס את התוכי ברגע נדיר ביותר, ומצלמתה תיעדה אותו לנצח. כלומר, עד שאיבדנו לה אותו.

שוב ושוב בדקנו את הקופסאות שבהן אמורות היו להיות השיקופיות, הפכנו את הארונות, חוץ מהקירות, עקרנו והפכנו כמעט הכל – והתוכי איננו. איך אשא פני אל שי גינות? התבוננתי סביב סביב אל קירות המערכת ששכנה ברחוב הרצל בירושלים, ותהיתי מה מכל נכסינו אפשר למכור כדי לכסות את עלותה הכספית של השיקופית שאבדה. [אם תהיו פעם עורכי עיתון בעצמכם אני ממליצה לכם על שני דברים: א. שמרו על ארכיון תמונות מסודר (טוב, היום הכל במחשב, וזה לא קונץ) ב. פתחו תכנית חיסכון לצורך כיסוי נזקים.] למה אף אחד לא יעץ לי את זה?

הייתי שמחה לספר לכם שבסופו של דבר מצאתי את התוכי והשבתי את התוכי לשי, אבל החיים זה לא פיקניק, ואני לא מצאתי שום דבר.

כעבור שנה עזבתי את תפקידי ועל כסא העורכת התישבה רמה. יחד עם כל שאר הדברים הורשתי לה את בעיית התוכי החסר. זמן לא רב אחר כך קיבלתי טלפון שמח: תחת פיקודה של רמה נמצא התוכי והושב לבעליו החוקיים. אבן נגולה מעל לבי, ושום תוכי לא עמד עליה. תוכיים צבעוניים הקפדתי לראות מאז מאז, רק בגן חיות.

פורסם בגיליון חגיגי של 'אותיות', אי שם ב2007

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s