כעצם השמים לטוהר (סיפור עתידני)

צעדי השוטרת התרחקו. אסתי שמעה אותם כבדים יורדים במורד הרחוב. היא נשמה לרווחה, מהדקת את הסודר ששרווליו קצרים (לפי שיטת בית דין "טהרת האומה", אבל מספקים בהחלט לשיטת בית הדין "עטרת תפארת"). כשהוציאה אותו הבוקר מהארון, מתוך בגדי החורף. לא זכרה את השרוולים. את הסוודר הרגיל שלה שכחה בבית הספר, אתמול, והיום לא מצאה אותו. היא הקפידה לראות שהשוטרת עברה את עיקול הרחוב, תגית ורודה נוספת זה לא מה שחסר לה. ותכננה לרוץ במהירות, בלי לבלוט מדי, כשבדיוק מולה הופיע שוטר נוסף.

לא, לא שוב. היא התבוננה במדיו, ונשמה לרווחה. חומים, פס זהב בשני השרוולים ובאחת הכתפיים.. "אחוות יוסף", הסוודר שלה בסדר גמור לשיטתם, מצויין. היא המשיכה ללכת בהליכה רגילה וברכה אותו במנוד ראש נימוסי: "צהריים טובים". לא שלאמא שלה היה איכפת אם היו רושמים לה דו"ח נזיפה. לאמא שלה אף פעם לא איכפת. היא נוהגת לקמט את הפתקיות האלה ולזרוק אותן לפח. אמא שלה זוכרת ימים אחרים, שבהם לאיש לא היה איכפת מה אתה לובש, ולפי איזו שיטה. היא מספרת לה עליהם שוב ושוב. אסתי לא ממש האמינה לה. חשבה שהיא קצת מגזימה כדרך כל המבוגרים שחשוב להם לספר איך היו הימים קשים בזמנם. אסתי גם לא אוהבת את חוסר האיכפתיות הזו. אמא, היא נוהגת לומר לה, כולנו הרי השוטרים של הקדוש ברוך הוא. האנשים ברחוב, עם המדים, רק מיצגים אותנו. הם עושים את זה בשבילנו.

אמא שלה שותקת. פעם זה לא היה כך, אלה המילים היחידות שהיא מוכנה לומר.

זה התחיל כתנועת התחזקות, אנשים היו מסתובבים ברחוב בלי מדים אפילו, מעירים בעדינות לנשים שלבושן לא היה צנוע דיו. אחר כך זה נהיה רשמי. עשרות התגייסו למשמרות החדשים, התחילו לחלק כרטיסים ורודים להתראה ראשונה וכחולים להתראה שניה. התראה שלישית זיכתה את העבריינית בזימון לבית דין לשמירת טהרת הרחוב והנפש. שלטונות המדינה השלימו בדיעבד עם התופעה, ובסופו של דבר נתנו לה את ברכתם ואף ממנו השתלמויות לפקחים, ותשלומי ביטוח לאומי. בשבוע הבא, ידעה אסתי, עומד לעבור בכנסת חוק שיאשר תשלום משכורות מלא לפקחי כל הפלגים. משרד הפנים ומשרד הדתות רבים על הזכות לפקח על גוף השיטור החדש.

התחושה הראשונה היתה של נקיות גדולה. מזה זמן רובו הגדול של העם שומר מצוות. החילונים המעטים שנשארו גרים בבתי אבות, שזכו להקלות מיוחדות בנושאי צניעות, מדין "והדרת פני זקן". אין כמעט חילונים צעירים. החינוך הממלכתי והחינוך הדתי התאחדו זה מכבר לרשת אחת. "מי כעמך ישראל" הוא שמה של הרשת החדשה, השווה לכל נפש. אווירת ההקפדה ויראת השמים סדקה מעט גם בחומת ההתנגדות החרדית לכל מה שריח ממלכתיות עולה ממנו, וחרדים רבים ראו כדבר טבעי את זכותם לשלוח את ילדיהם לרשת החדשה והמצויינת.

ואז קמו בתי דין נוספים, שפרשו מתנועת ההתחזקות והקימו לעצמם מוסדות ראויים יותר. בית דין טהרת האומה נחשב המחמיר מכולם. הוא זיכה בכרטיסים גם את מי שלא לבשו גרביים, גברים כנשים. את מי שנראה משוחח עם אשה ברחוב (באשתו אמרו, קל וחומר וכו') "ישראל ערבים זה לזה", נכתב במודעות הרחוב שלהם, הקוראות לציבור לתמוך בשיטתם הקפדנית, יחסית. "הוכח תוכיח את עמיתך". ("הם תמיד שוכחים את הסוף של הפסוק", מעירה אמא של אסתי במרירות אופיינית, ואסתי עושה את עצמה כלא שומעת. היא יודעת שמדינת ישראל מתקרבת בצעדי ענק למה שהיתה ראויה להיות מלכתחילה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש).

לפני שעה קלה, בשיעור האחרון, שעור "והיה מחניך קדוש" קראה להם המחנכת ידיעה בעיתון שבה נכתב כי ממש לאחרונה פרש פלג קיצוני במיוחד, מבית דין טהרת האומה. הוא קורא לעצמו "עצם השמים לטוהר", מחמיר גם בכיסוי ראש לרווקות, כפי שניתן ללמוד מפסקי הרמב"ם. המורה השתמשה בידיעה כנושא לדון עליו בשיעור. הייתה הסכמה כללית, חיובית. תלמידה אחת שהעזה להגיד מילת ביקורת, זכתה למבטים תוקפניים. אסתי הרגישה שהיא כועסת עליה. יש כאלה שחייבים להרגיש יוצאי דופן. השיעור הסתיים, כרגיל, באוירה כללית של קריאה לתוספת התחזקות וצניעות.

כעת נראה הרחוב נקי משוטרים ומפקחים. אסתי נשמה לרווחה ומיהרה הביתה. לאמא שלה תגיד שנמאס לה. היא תבקש ממנה שתקנה לה מספיק בגדים מן הסוג שזכו לחותמת הכשרות של כל השיטות והפקחים. (זה לא הכסף, זה העקרון. תגיד לה אמא. תמיד תצוץ שיטה חדשה שתפסול את מה שמאשרת השיטה הנוכחית …- אמא, את מגזימה. תמיד את מגזימה. למה את חייבת להיות כזאת אנטי.)

כשנכנסה הביתה, היה שקט. הוילונות הסגורים עדיין, והכיריים ששום סיר לא נראה עליהם, לימדו אותה שאמה לא הגיעה עדיין. היא הדליקה בזריזות את האש, והוציאה את סיר המרק מהמקרר, כששמעה קול מחדר השינה.

אמא, זו את?

ומי זה יכול להיות? מאז מת אביה, לא גר בבית איש מלבדן. בצעדים מהוססים נגשה אסתי לחדר השינה של אמה. הדלת היתה פתוחה, והמיטה סתורה, שלא כדרכה. היא הבחינה בראשה השחור עדין, של אמה על הכרית ובפניה הנעוצות בקמטי השמיכה.

אמא, מה קרה?

פניה הדומעות של האם הורמו מעל הכרית. היא הושיטה לה כרטיס אדום, שהתקמט ונרטב מעט מהדמעות ומהאחיזה המהודקת

"כרטיס אדום? תראי לי. הוא חדש, מה הוא אומר? מי מחלק אותו?" היא התבוננה בחותמת: "עצם השמים לטוהר" .

"מה עשית. למה?" שאלה אסתי. ורעד לא נשלט בקולה.

"חזרתי מוקדם מהעבודה, ויצאתי מהבית ככה, סתם לנשום אויר". אמרה האם בקול שקט מאד. שבקושי ניתן היה לשמוע. "נשים, אמר לי המפקח, יוצאות מהבית אם הן לא מוכרחות, רק פעם אחת בחודש".

אסתי התישבה ליד מיטת אמה וחיבקה אותה.

האם החניקה בכי כבוש לתוך כתפה של ביתה. אחר כך, במאמץ, ירדה מעל המיטה. "בואי", אמרה לה, אחרי ששטפה את פניה והתאפרה מעט. "נאכל משהו".

הם חתכו את הסלט בשתיקה, ומזגו לעצמן מרק בצלחות החרסינה שנשארו מימים רחוקים.

"העניין הוא". אמרה לה אימא שלה כשסיימו לאכול. "העניין הוא, שהם בהחלט לא חשבו על נשים כמוני, שהן לבדן. שגם פעם בחודש אין להם סיבה…. את יודעת. נשים שאין להם בעל. שלא טובלות במקווה". הכאב והזיכרון הרעידו בה מיתר נסתר, ודמעות סוררות החלו לטפטף לתוך הצלחת.

"הוא בטח סתם בריון מתחזה, אמא". אמרה אסתי בסבלנות. "הם יתפסו אותו ויענישו אותו".

אמה לא הקשיבה לה בכלל. "את תראי", היא אמרה כמו מתוך הזיה, "מחר או בעוד חודשיים, הם יאסרו עלי גם ללכת לעבודה מאותה סיבה. ומי יפרנס אותנו?"

"שוב את מגזימה אמא", אמרה אסתי ברכות. "ללכת לעבודה זה חשוב. וחוץ מזה, אל תדאגי, גם אם את צודקת, הלא יהיה גמ"ח. תהיינה דרכים אחרות. הם כבר יחשבו על משהו".

(נכתב בהמשך למאמרה של נועה איתם, "כזה דתי, כאילו". פורסם בהצופה, בסביבות 2002. לצערי אין ארכיון מתועד לעיתון זה)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s